אחרי המרד
החיים בין ההריסות בגטו ורשה
גם לאחר ה-16 במאי 1943 נותרו בונקרים אותם לא הצליחו הגרמנים לחשוף. נראה כי מאות יהודים עוד חיו בין חורבות הגטו אחרי חיסולו הרשמי. בשל התנאים הקשים ונוכחותם של הגרמנים באזור הצליחו רק מעטים מ"אנשי ההריסות" לשרוד לאורך זמן. היו בהם גם שרידי קבוצות לוחמים, ביניהם של יוסף פרבר וזכריה ארטשטיין מאי"ל, שהמשיכו עוד שבועות רבים בהתנגדותם.
6 ביוני 1943
כל היום היינו שוכבים על יצועינו. רק הסיירים שהרחיקו נדוד בדקו בדיקה מדוקדקת את כל השטח. למולנו עמד בית החולים היהודי בחורבנו, ומחדריו השרופים נשתלשלו מיטות מפויחות. חלקו היהודי של רחוב גנשה מכוסה היה תלי מפולת מהריסות הבנין המפוצץ. מסביב שררה דממת בית-קברות, מופרעת מדי בוקר במצעד פלוגת-הגלאים... בעליית גג מוטלות גופות מתים, וזבובים רוחשים עליהן... ליד הגופות מצאנו שקיות צנימים ובקבוקי מים. לא עלה בידנו לקבוע מי היו אנשים אלה. אריה נייברג, האחרונים, ע' 130-131
בקיץ 1943 הביאו הגרמנים עובדי כפיה יהודים מאושוויץ לפרק את שרידי בתי הגטו. בספטמבר 1943 הובילו שומרים גרמנים חמושים קבוצה של פועלים פולנים אל חורבות הגטו והורו להם לפוצץ ולהרוס את שרידי שלדי המבנים שעוד נותרו. כך נספו רבים מהאחרונים שעוד נותרו מיהודי ורשה.
עכשיו, כשנותרנו רק קומץ קטן, שוב לא היה בנו כדי כוח קרבי, ולנוכח פיצוצם השיטתי של הבתים נצטמצמו האפשרויות להסתתר. שוכני המקלטים עלולים להיקבר יום אחד תחת מפולת הבתים המתמוטטים... מצב האספקה החמיר והלך והתחמושת כמעט אזלה... למן חודש ספטמבר היינו מנותקים כליל מהאזור הארי, נרדפים ביום ובלילה על ידי הגרמנים ומנודים, כביכול, על ידי אחינו היהודים. במצב זה הפכנו לרפאים ממש. אריה נייברג, האחרונים, ע' 183-184
עד נובמבר 1943 נשארו בגטו קבוצות קטנות של יהודים, ללא מגע ביניהן ובמצב קשה. מזג האוויר הקר, המחסור במזון והגרמנים חיסלו את אפשרויות הקיום. יחידים מהם הצליחו לעבור לצד הארי של ורשה. מהקבוצה של נייברג שמנתה 45 איש בהריסות נשארו בחיים ארבעה. ב-26 בספטמבר, יותר מחמישה חודשים אחרי תחילת המרד, הצליחו נייברג וחבריו להתגנב לצד הארי.
