לוחמים במרד גטו ורשה
נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד בעמדה שלה 40 דקה והשנייה – למעלה משש שעות [...] לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידים יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. כמעט בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר אוויר.
היה שלום יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה.
23 [21] באפריל 1943 מרדכי אנילביץ'
ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, נכנסו הגרמנים אל הגטו. היהודים שנותרו בו ידעו כי הגרמנים עתידים לרצוח אותם והחליטו להתנגד עד המוות.
הגרמנים שנכנסו לגטו הופתעו מעצמת גילויי ההתנגדות מצד הקבוצות הלוחמות ומעמידתם העיקשת של תושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא. עמדות הלחימה של הארגון היהודי הלוחם בהנהגת מרדכי אנילביץ' היו פרושות ברחבי הגטו. לצד אנשי האי"ל עמדו אנשי האיגוד הצבאי היהודי (אצ"י) שריכזו את לחימתם בכיכר מורנוב שבצפון הגטו ופעלו גם בשופ (מפעל) המברשתנים.
לאחר שלושה ימי לחימה הבינו הגרמנים כי אין ביכולתם לגרום ליהודים להתייצב לגירושים כמתוכנן. הם החלו לשרוף באופן שיטתי את הגטו והפכו אותו למלכודת אש. צלמי תעמולה גרמנים תיעדו זאת, ביוזמתו של יירגן שטרופ, מפקד יחידת האס-אס שדיכאה את מרד גטו ורשה.
לאחר הימים הראשונים ללחימה התבצרו הלוחמים בבונקרים מהם יצאו להתקפות ופשיטות על הגרמנים. מרבית הלוחמים לא ראו בלחימה דרך אפקטיבית להצלה אלא קרב על כבודו של העם היהודי ופעולת מחאה כנגד שתיקת העולם. גם אלו שהצליחו לצאת מהגטו הבוער המשיכו את מאבקם בצד הארי ובשורות הפרטיזנים. רבים מהלוחמים נפלו במרד, ביניהם מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל שנפל בגטו בבונקר ברחוב מילה 18 ופאוול פרנקל, מפקד אצ"י שנפל בצד הארי של ורשה.
