ד"ר שמעון-סימון לוביץ – רופא אסיר בבונה-מונוביץ

שמעון-סימון לוביץ (Lubicz) נולד ב-1912 בגרודנו שבפולין והיגר לצרפת, שם למד רפואה והתגורר בבורדו. הוא היה רופא בלגיון הזרים, שירת באפריקה וחזר לצרפת. ב-1942 נתפס לוביץ בבורדו ונכלא במחנה קוֹמְפְיין (Compiègne). ב-20 ביולי 1942 הועבר לדרנסי וב-23 בספטמבר גורש בשילוח מס' 36 לאושוויץ. הוא עבר את הסלקציה, סומן כאסיר מס' 65685 והוצב לעבודה כרופא בבית חולים בבונה-מונוביץ, שם פגש את מיכאלי שהגיע לבית החולים כשהוא סובל מדלקת ריאות חריפה.

ב-2 באפריל 1943 הוכנסו בני משפחת מחל לגטו הברון הירש בסלוניקי וב-7 באפריל שולחו ברכבת. שבעה ימים אחר כך הגיעו לאושוויץ. מאותו יום לא ראה מיכאלי איש מבני משפחתו.

על ההחלטה להתייצב בבית החולים סיפר מיכאלי:

יום אחד הרגשתי... שאני באפיסת כוחות. אמרתי לזה שישב לידי: "הערב אני הולך למרפאה, שהרופא ייתן לי יומיים-שלושה חופש". הוא הזהיר אותי: "אל תלך למרפאה. אל תתחיל עם רופאים. אתה יודע מה אומרים: 'מי שנכנס לבית החולים, לא רואים אותו יותר'.

בשובו מהעבודה באותו יום התלבט מיכאלי אם ללכת. בסופו של דבר הלך למרפאה ונשלח לבית החולים למרות התנגדותו. הרופא שבדק אותו בבית החולים היה ד"ר לוביץ. לוביץ טיפל בו במסירות וגם אחרי שהחלים מיכאלי, השאיר אותו לוביץ בבית החולים שבועיים נוספים כדי שיתחזק.

לאחר שבועיים נעשתה סלקציה בבית החולים ונאמר לחולים שלמחרת ילכו לעבודה. מיכאלי רצה להצטרף אליהם אך ד"ר לוביץ מנע זאת ממנו ובכך הציל את חייו בשנית. אסירי בית החולים שמצבם הבריאותי היה ירוד הובלו למחרת לתאי הגז באושוויץ-בירקנאו. צבי ואסיר נוסף לו דאג ד"ר לוביץ נותרו בבית החולים ושרדו.

לוביץ הועבר למחנה דורה ומשם למגדבורג. גם שם היה רופא-אסיר. ב-30 באפריל 1945 שוחרר לוביץ בליבק שבגרמניה וביוני חזר לצרפת.

בינואר 1945 הוצא מיכאלי יחד עם אסירי מחנות אושוויץ בצעדת המוות וב-15 באפריל שוחרר באפיסת כוחות בברגן-בלזן. ב-1949 עלה לישראל לאחר תקופת החלמה בשבדיה ונישא לאלוירה מצא, ניצולת שואה מסלוניקי אותה פגש בשבדיה.

ב-1994 הצליח מיכאלי לאתר את מצילו, ד"ר לוביץ, ופגש אותו בפריס. התברר לו שלוביץ הציל עוד יהודים. מאז נותרו השניים בקשר עד מותו של לוביץ בשנת 2000. "אני שולח לו ארגז של תפוזים ואשכוליות אדומות, וכל שבועיים-שלושה או אני מצלצל אליו, או הוא אלי", סיפר מיכאלי בעדותו. "זה לא יאומן. אחרי 50 שנה פגשתי את הרופא שהציל את חיי".