"נאשה גרופה": מחתרת "הנוער הציוני" בזגלמביה

עזריאל-יוז'ק קוז'וך מנהיג "הנוער הציוני" בסוסנובייץ שבחבל זגלמביה ומנהל מחלקת הנוער ביודנראט פרש מתפקידו ביודנראט על רקע סירובו להשתתף בארגון הגירושים מערי זגלמביה שהחלו באביב 1942. ב-12 באוגוסט 1942, במהלך אקציית "הפונקט הגדול"- גירושם של כ-12,500 יהודים מזגלמביה לאושוויץ - פעלו חברי "הנוער הציוני" להצלת יהודים והבריחו יהודים מהבתים בהם הצטופפו בהמתנה לגירושם.

תושיה (אסתר) הרצברג לבית גוטמן, פעילת "הנוער הציוני", הסתובבה בעת האקציה במדי אחות:

הייתי אחות, וזה הציל אותי במשך כל שנות המלחמה. למשל, בזמן אקציה מותר היה לי להסתובב בין האנשים להגיש להם עזרה... תמיד לבשתי שני חלוקים. העזרה העיקרית החשובה ביותר היתה החלוק שלי... ויכולתי לתת לאיזו בחורה, חברה, או אישה חלוק שלי, ואז היא כבר היתה יוצאת בתור אחות.

באוגוסט 1942 התכנסו ב"פארמה", חוות ההכשרה הציונית בבנדז'ין הסמוכה לסוסנובייץ, פעילי תנועות הנוער החלוציות בסביבה והחליטו על הקמת מחתרת שתנהל מאבק מזוין נגד הגירושים. המחתרת הוקמה בהשראת מרדכי אנילביץ' ששהה באותה עת בזגלמביה. במחתרת השתתפו קבוצות מתנועות הנוער השומר הצעיר, גורדוניה, דרור, השומר הדתי והנוער הציוני. הם לא הצליחו ליצור קשרים עם המחתרת הפולנית והנשק שהשיגו היה מועט. הם התעמתו עם משה מרין, ראש  היודנראט המרכזי בסוסנובייץ ועם חיים מולצ'דסקי, ראש היודנראט בבנדז'ין, שראו בהם צעירים שהתנהגותם מסוכנת וסופה שתמיט אסון על הציבור כולו. מרין הסגיר לידי הגרמנים 10 אנשי מחתרת שעסקו בתעמולה אנטי גרמנית והם נשלחו לאושוויץ.

בתחילת 1943 נוצר פתח הצלה באמצעות דרכונים דרום אמריקאים ששלחו לזגלמביה אנשי החלוץ משוויץ, באמצעותם התאפשרה כניסתם של יהודים למחנות הסגר לנתיני חו"ל, מחנות בהם יכלו היהודים לשהות עד תום המלחמה. מרין התנגד גם לפעילות זאת. גם בקרב אנשי המחתרת התגלעו חילוקי דעות בין מצדדי המאבק המזוין וחברים מגורדוניה והנוער הציוני, שהחלו לחשוב שהפתרון הוא בבריחה. הידיעות על מרד גטו ורשה באפריל 1943 החריפו את המחלוקות והתנהל ויכוח עז בין חברי המחתרת החלוצית על המשך הדרך. אנשי דרור והשומר הצעיר ביקשו להמשיך במאבק המזוין בערי זגלמביה, בעוד שרבים מחברי הנוער הציוני ראו כצו השעה הצלת יהודים והברחתם מפולין.

ב-21 ביוני 1943, לאחר הפוגה של כשנה, חודש גירושם של יהודי זגלמביה לאושוויץ. מעט לפני כן נשלחו לאושוויץ משה מרין וכמה מעוזריו הבכירים. ב-1 באוגוסט 1943 החל חיסול גטאות זגלמביה וכ-30,000 מיהודי בנדז'ין וסוסנובייץ נשלחו לאושוויץ. הגירוש נמשך כשבועיים ובמהלכו היו פעולות התנגדות שהובילו אנשי המחתרת.

מסוף יוני 1943 וביתר שאת מסוף אוגוסט החלו חברי ה"נאשה גרופה" במסע רווי סכנות וחוצה גבולות להצלת החברים בניירות מזויפים והברחתם מפולין דרך סלובקיה לאוסטריה והונגריה ומשם לרומניה כפתח יציאה לארץ ישראל. יחד אתם לקחו בנתיבי הבריחה כמה מהוריהם ואת הוריהם של שניים מחבריהם שנהרגו בהתקוממות בעת חיסול גטאות סוסנובייץ ובנדז'ין. אביו של יוז'ק קוז'וך ואמו של אולק גליצנשטיין. חברי הקבוצה ליאון בלאט וקרול טוכשניידר דאגו להבריח את החברים מחוץ לגטו. רעיון ההצלה של זליג ביוק – הצלת צעירים יהודים על ידי שליחתם בניירות מזויפים כפולנים לעבודה בגרמניה ובאוסטריה, התממש. פרדקה מזיא לבית אוקסנהנדלר ואלמנתו של יוז'ק קוז'וך ולולקה פומרנצנבלום-מייטליס עמדו בראש רשת הברחה שהעבירה בנות לגרמניה ולאוסטריה. את המעבר לסלובקיה ארגן יעקב רוזנברג. בסלובקיה קיבלו הבורחים סיוע מאנשי קבוצת העבודה.  

בספטמבר 1943 הגיעו ראשוני הבורחים להונגריה. עד סוף 1943 הגיעו מרביתם לבודפשט ופעלו כקבוצה מלוכדת. זו השתלבה בפעילות הנוער הציוני בהונגריה ועוררה את תנועות הנוער בהונגריה לפעילות מחתרתית עם חברי השומר הצעיר בהונגריה. הם הקימו מחנות לאימון בנשק, זייפו מסמכים, יצאו לערי השדה על מנת להזהיר את היהודים על הצפוי להם, והכינו בונקרים למקרה של כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים – מה שאכן קרה במרס 1944. כן פעלו למציאת נתיבי מילוט ליהודים. במציאת דרכי הבריחה לרומניה השתתף חבר הקבוצה פינק טריימן.

בהונגריה נעצרו חברי הקבוצה פעם אחר פעם ונכלאו והיה צורך לשחררם ולהנפיק עבורם מסמכים מזויפים עם שמות חדשים. על אחת הפעולות מספר יעקב-יוז'ק רוזנברג:

הוריה ואחיה בן השבע של רות לנדאו [חברת הקבוצה] נתפסו כאשר ניסו לעבור את הגבול בתור פולנים נוצרים. סיפרתי עליהם לגרמני [קצין גרמני אתו התיידד יעקב] וביקשתי שיברר מה שלומם... נתתי לו כסף והסברתי לו כיצד לפעול... סיכמנו שהוא יביא אותם אלי, אל בית הקפה... ואמנם המשפחה הגיעה אלי... הוריה של רות לא האמינו שינצלו. הם שאלו נדהמים: "איך? מה?" ורצו לדעת איך ארגנתי את שחרורם. לא עניתי על השאלה. רק אמרתי: "עכשיו תדאגו לכם לדירה".

קבוצה אחת של "נאשה גרופה" יצאה לכיוון גבול יוגוסלוויה במטרה לחבור לפרטיזנים והגיעה לעיר הגבול מוהאץ' (Mohács). באפריל 1944 זיהו חברי הקבוצה יהודי ששיתף פעולה בהסגרת יהודים לנאצים בפולין. הם שפטו אותו למוות שלא בפניו. את ביצוע גזר הדין הטילו על שלושה מחברי הקבוצה:

אלכס גוטמן-גתמון, אחיה של תושיה; אמיל בריג, יליד טרנוב שהצטרף לאנשי הנוער הציוני בהונגריה; ודינה פירסטנברג-גלבוע, חברת הנוער הציוני מסוסנובייץ.  לאחר שהתגלתה גופתו של אותו אדם נעצרו כ-16 מחברי הקבוצה ע"י הגסטפו ונכלאו. אמיל, אלכס ודינה הודו במעשה ויתר חבריהם שוחררו. השלושה עברו עינויים קשים בכלא ונמסרו לרשויות ההונגריות שהעבירום לכלא בעיר פץ'. ההונגרים דנו אותם למוות. חבריהם ניסו להצילם בכל דרך. על אחד הניסיונות סיפרה דינה:

תושיה [הרצברג-גוטמן] ששמה הופיע ברשימת המבוקשים עבור אותה פעולה, הגיעה לבית הסוהר בעזרת ניירות מזויפים של הצלב האדום בכדי להעביר לנו תכנית מילוט. הפגישו אותי איתה במשרד. כשראיתי אותה הייתי בטוחה שהיא עצורה ושאלתי אותה בפולנית "האם עינו אותך?" היא הרימה את עיניה ואמרה בטבעיות: "שמי ידוויגה. באתי לעזור לכם, לאסירים הפולנים, אם אפשר, אם אתם זקוקים למשהו", ובאותה הזדמנות העבירה לי שקית עם סוכריות שבתחתיתה היו תכנית הבריחה.

כל ניסיונותיהם של חברי הקבוצה לשחרר את שלושת העצורים עלו בתוהו. יום ההוצאה להורג נקבע ל-29 בנובמבר 1944. שעתיים לפני מועד התלייה הגיעו הכוחות הסובייטיים ושחררו את בית הכלא. השלושה ניצלו.

יותר מ-60 מחברי הנוער הציוני שפעלו במסגרת "נאשה גרופה" נרצחו בשואה. לאחר המלחמה עלו רבים מניצולי הקבוצה לישראל. החברות, שותפות הגורל, הערבות ההדדית והתחושה של משפחה מורחבת ליוותה את חברי הקבוצה גם בארץ והיוותה מקור כוח ותמיכה בבניית חיים חדשים ותרומתם לבניין הארץ ובטחונה. חברי הקבוצה היו מיוזמי ומקימי מכון "משואה". אמיל בריג זכה בתואר "גיבור ישראל" בזכות לחימתו במלחמת העצמאות. פינק טריימן צלף מחטיבה 7 היה מכובשי הר מירון. מנוס דיאמנט היה מלוכדי אייכמן. אלכס גוטמן גתמון היה שליח המוסד ומפקד המבצע החשאי להעלאת יהודי מרוקו; ותושיה הרצברג קיבלה את אות הנשיא למתנדב על פעילותה בשכונות מצוקה והקמת המועדונית הראשונה לילדים בארץ.

כל שנה ב-29 בנובמבר, מזה עשרות שנים, נפגשים חברי "נאשה גרופה" יחד עם בני משפחותיהם לציין את היום בו ניצלו חבריהם אלכס, אמיל ודינה ממוות בטוח. בנובמבר 2019 התקיים מפגש בו השתתפו שלוש ניצולות ה"נאשה גרופה", לינקה רוזנברג, רות הילמן-לנדאו ושושנה שלו, יחד עם בני משפחתן ועם בני הדור השני, השלישי והרביעי של חבריהם לקבוצה.

ב-2020 מסרו ניצולות הקבוצה, פלה טריימן ולינקה רוזנברג ורינה דייגי, בתה של תושיה הרצברג, ליד ושם תצלומים ומסמכים הקשורים לסיפורה של "נאשה גרופה" במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". חלקם מוצגים בתערוכה.