איגנץ-אליהו וייס: מנהל בית אבות יהודי בזגרב

באפריל 1941 הקימו הגרמנים, כחלק מהתכנית לפירוק יוגוסלוויה, מדינה גרורה, קרואטיה העצמאית בראשות אנטה פאבליץ' ,(Pavelić) מנהיג תנועת אוסטשה הבדלנית. המדינה כללה את שטחי קרואטיה ובוסניה-הרצגובינה. ממשלו של פאבליץ' רצח בברוטליות בין השנים 1941 ו-1945 כ-30,000 יהודים, מאות אלפי סרבים ומתנגדי שלטון ואלפי צוענים (רומה וסינטי). על היהודים הושתו גזרות רבות: רכושם נגזל והם סומנו ונלקחו לעבודות כפייה. האוסטשים הקימו שורה של מחנות ריכוז בקרואטיה.

איגנץ-אליהו וייס, פעיל הקהילה היהודית בזגרב ומהנדס אינסטלציה במקצועו, חי בזגרב עם רעייתו הקרואטית בריצה ובתם מירה. עקב מקצועו נדרש וייס מדי פעם לתקן את הצנרת במחנה לבורגראד (Levorgrad) - מחנה ריכוז ליד זגרב. גם העובדה שאשתו היתה קרואטית אפשרה לו חופש פעולה ותנועה. הוא נהג להביא לאסירי לבורגראד בגדים, מזון ותרופות ולעזור להם כמיטב יכולתו. סיפר אחיינו, שמעון צחור-וייס:

באחד הימים הביא דודי אליהו אלינו הביתה אשה יהודיה ממחנה לבורגראד שהיתה בהריון כדי שתוכל ללדת בזגרב. לאחר הלידה ערכנו לתינוק ברית מילה. כשאליהו הוציא את האישה מהמחנה, הזהירו אותו האוסטשים שאם לא יחזיר אותה למחנה אחרי הלידה, יקחו אותו במקומה. דודי הפציר באישה לא לחזור למחנה. "אומר להם שברחת, שנעלמת. אל תדאגי לי, רק אל תחזרי". האישה לא רצתה לסכן את אליהו וחזרה למחנה.

גבריאל שנער נולד ב-1932 בסרייבו שביוגוסלוויה (כיום בוסניה) בשם גברו שטרנברג, להוריו ד"ר ארנולד שטרנברג ויוזפינה לבית צייכנר. ארנולד היה הבעלים של בית חולים קטן בסרייבו, בו שכנה גם דירת המשפחה. ארנולד ויוזפינה היו מוסיקאים שהופיעו בקונצרטים. הם היו מעורים בחיי החברה והקהילה היהודית בעיר, והמשפחה חיה ברווחה. ב-1936 נולדה בתם לאונה-לאה.

באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סרייבו. באותו חודש הוחרמו בית החולים ודירתה של משפחת שטרנברג, ותכולתם נבזזה. המשפחה עברה לבית אחותה של יוזפינה בסרייבו. בנובמבר רוכזו רבים מיהודי סרייבו במחנה צבאי ליד תחנת הרכבת בעיר. גבריאל ומשפחתו היו בין העצורים. ארנולד האב נשלח ראשון למחנה סטרה גרדישקה (Stara Gradiška). גבריאל, אמו ואחותו נשלחו ברכבת למחנה לבורגראד אבל לא הוכנסו עקב הצפיפות אלא הוחזרו לסרייבו לאחר שבועיים רצופים ברכבת. הנסיעה הפכה למלכודת מוות. רבים מהאנשים מתו בדרך.

בסוף דצמבר נשלחו גבריאל, אמו ואחותו למחנה ג'קובו (Đakovo). באותה תקופה ניהלה את המחנה הקהילה היהודית באוסייק. סיפר גבריאל:

היה אולם גדול וכל אחד היה צריך לתפוס שם שטח רצפה [...] היינו אולי שבועיים [...] יום אחד הגיעו עם משאית ואספו הרבה ילדים. היו גם הורים שלא הרשו לילדים שלהם לצאת [מהמחנה], אבל אמא שלנו אמרה לנו: לכו, יהיה לכם טוב.

הילדים הועברו לווינקובצי (Vincovci), הופרדו ושהו אצל משפחות יהודיות שונות. לאחר כשלושה חודשים נשלחו לאוסייק, שם התאחדו עם בן דודם לאו הרמן. באוסייק שהו הילדים אצל משפחה שאחד מבני הזוג בה היה לא יהודי.

שתיים מאחיותיה של יוזפינה הצליחו לברוח לספליט שהיתה בחלק של קרואטיה תחת שלטון האיטלקי. כל אותה תקופה ניסו השתיים להעביר את שלושת הילדים אליהן. באביב 1942 הגיע שליח מהדודות כדי לקחת את שלושת הילדים לספליט. הם הגיעו עד זגרב, שם השאירם השליח והסתלק. בזגרב התגלגלו השלושה לבית האבות אותו ניהל איגנץ-אליהו וייס. על השהייה בבית האבות, סיפר גבריאל:

היו שם זקנים ושלושתנו, שלושת הילדים, כשאני הייתי המבוגר, בן תשע וחצי, והם היו בני חמש וחצי. ישנו יחד באותה מיטה כי לא היה מקום [...] מר וייס דאג לנו לאוכל, לבוש ולינה עד שיום אחד [...] החליטו [האוסטשים] שצריך לאסוף גם את הזקנים.

איגנץ וייס הוציא את הילדים מבית הספר בו כונסו דיירי בית האבות והסתתר איתם בעליית גג בזגרב. שמעון אחיינו פגש אותם ועזר בטיפול בילדים. לאחר כמה שבועות בזגרב הגיעה אישה מוסלמית, שליחת הדודות, והעבירה את שלושת הילדים לספליט, שם התאחדו עם משפחתם.

בפברואר 1943 הצליח אחיינו של איגנץ, שמעון צחור-וייס בן ה-14, להגיע עם כמה נערים מזגרב לקיבוץ שער העמקים בארץ ישראל, במסגרת עליית הנוער. הוריו הרמן ואלישבע ואחיו הגדול יוליוס אברהם נרצחו בשואה. לימים הצטרף שמעון לפלמ"ח והיה מראשוני הצנחנים בצה"ל.

לאחר המלחמה התברר לגבריאל שהוריו לא יחזרו. אמו יוזפינה נרצחה בעת חיסול מחנה ג'קובו ביוני 1942. אביו ארנולד, שהיה רופא, הועבר ממחנה סטרה גרדישקה ליסנובץ. בתחילת 1945 הועבר למחנה לפוגלבה (Lepoglava). משם הוחזר ליסנובץ ונרצח. אביו של לאו, יוסף הרמן, שרד במחנה שבויים. אמו ברטה נרצחה בעת חיסול מחנה ג'קובו ואחיו הגדול איליה נרצח - ככל הנראה ביסנובץ.

ב-1948 עלה איגנץ-אליהו וייס יחד עם רעייתו ובתם לישראל. הם התיישבו במושב קדרון. באותה שנה עלו גם גבריאל ואחותו לאה ובן דודם לאו הרמן – אריה חרמוני.

ב-2020 מסרו גבריאל שנער, אחותו לאה אינגר ושמעון צחור-וייס תצלומים ומסמכים ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". חלקם מוצגים בתערוכה.