בכל פעולה של יהודי בשואה שנועדה להאריך את החיים בעוד רגע, ניתן לראות התנגדות פעילה, שכן היא שיבשה את מטרתם העיקרית של הרוצחים להשמיד את היהודים. אין מבחינה זו שום היבט של שיפוט ערכי בין פעולה של אם שהשיגה בעמל קשה כמה תפוחי אדמה והיא עושה למשפחתה מרק, לבין נערה שברחה אל הפרטיזנים. ייתכן כי לאותה אישה הייתה אפשרות לברוח אל הפרטיזנים, אך היא לא ניצלה אותה, שכן היה עליה לדאוג למשפחתה, להוריה ולילדיה.

כמעט לכל לחימה בפועל בנאצים ובעוזריהם בתקופת השואה הייתה משמעות של בחירה בדרך המוות. לא היה ליהודים סיכוי להינצל באמצעות לחימה, או לנצח במלחמה. היה מדובר באקט של גאווה, של הרגשה שבכל זאת עשינו משהו, לא בדבר שיש לו משמעות צבאית. האיום בפעולות אלה היה שישלמו עליהם בחייהם אנשים רבים שכלל לא היו מעורבים בהחלטה לעשותם, אשר יוצאו להורג בידי הנאצים כנקמה.

ניתן לומר כי מבחינת הנשים, כל עוד הן היו במסגרת של משפחה, אפשרות זאת לא עלתה כלל על הפרק. הן בחרו מראש באחריות המשפחתית. היחידות שיכלו להרשות לעצמן את זכות היתר של לחימה או ניסיון להילחם או לרדת למחתרת, היו הנערות הצעירות, שכבר בגרו יחסית, אך עדיין לא היו אחראיות לאחרים. בדרך כלל מדובר בנערות שהיו בתנועת נוער. גם שם הן לא היו בין המנהיגים, מלבד במקרים חריגים, אלא היו חיילות שדה – קשריות, מבריחות ועוד. הרבה פעמים היה מדובר יותר בחברותה ובתכניות מאשר בפעולות ממשיות. אף־על־פי־כן, נשים בודדות אכן השתתפו באופן פעיל בלחימה, למשל במרד גטו ורשה או בפעולת חבלה בקרקוב. כמו כן היו נשים שנלחמו באופן פעיל בקבוצות בודדות של פרטיזנים. בדרך כלל נשים לא היו רצויות כלל בקבוצות הלא יהודיות של הפרטיזנים, משום שלא ראו בהן כוח לחימה אלא מעין מטרד. אם התקבלו ליחידות הן שימשו בתפקידים של בישול, ניקיון, טיפול רפואי, ובנות זוג של הגברים. היחס אליהן היה בדרך כלל גרוע ביותר.

במחתרות, היה לנשים תפקיד חשוב בעיקר בנושא הצלה. הן שימשו מבריחות ומטפלות באנשים שירדו למסתור, ובמיוחד בילדים שהוריהם נלקחו או נרצחו או שמסרו את הילדים לצורך הברחתם למסתור. פעילויות אלה של מחתרות יהודיות או ששותפו בהן יהודים, היו בעיקר במערב אירופה.

במחנות, התנגדות הנשים בדרך כלל באה לידי ביטוי בכך שחיבלו באמצעי הלחימה שייצרו. הן הצטרפו גם למחתרות שהיו בתוך המחנה, ובפעמים הבודדות שבהן אכן ארע ניסיון לפגוע בנאצים, הן הבריחו חומרי נפץ. כשנתפסו, הן לא הסגירו את שמות חבריהן למרות העינויים הקשים שעברו. פה ושם פגעה אישה באחד השומרים, ומיד נרצחה. כך גם לגבי בריחה. כאמור, האיום בפעולות אלה היה שישלמו עליהן לא רק העושים אותן, אלא שבני ערובה רבים יוצאו להורג.

בפעולה יזומה של התנגדות פעילה, קיימת התעלות מעל המציאות הקשה וחסרת הסיכוי שבה נמצאו היהודים בשואה. בזאת ניתן לראות את עיקר ייחודן של אותן נשים לוחמות.