שאלות רבות עולות בנושא הדת בתקופת השואה. יש שהרגישו כי האל נטש אותם, לא הבינו כיצד ומדוע 'מגיע להם' סבל כזה. תהו כיצד הרבנים לא הזהירו אותם, וחלקם אף עזבו ונמלטו. חלקם חווים משבר אמונה קשה, ואף נוטשים את הדת.

מאידך, אנשים שהיו דתיים, או אנשים שלא היו דתיים, או שאמונתם לא הייתה עמוקה, מוצאים בדת דווקא בתקופת השואה את הנחמה והכוח הנפשי ששום דבר אחר לא ישווה לו. אנשים אלה אינם שואלים את עצמם מדוע, אלא מאמינים שיש תשובות לכל הסבל הזה שנכפה עליהם, תשובות שהן מעבר להבנתם, ואין להם זכות לשאלן. אמונתם היא כה שלמה, כה אמיתית, כה טבועה בהם, עד כי היא המהות שלהם כבני אדם. הם מונעים מעצם היותם מאמינים. המסורת, התפילות, והחגים הם חוט השדרה של חייהם.

קשה לתאר במילים את העוצמה שאנשים אלה שואבים מהאמונה, את הכוחות המוסריים שהיא מעניקה להם, את הקושי לשבור אותם, גם כשהגוף כבר לא יכול לשאת את הייסורים. ז'אן אמרי כתב על תופעת האמונה בשואה כי האדם המאמין חורג מגבולות עצמו ולפיכך אין הוא כבול בקיומו כפרט, אלא שייך לרצף רוחני שאינו נקטע, גם לא באושוויץ. באופן מסוים ניתן להשוות זאת לאידאולוגיות שאנשים האמינו בהן – לציונות, לקומוניזם וסוציאליזם ועוד. אך כאן מדובר במשהו שהוא מעבר לכך, ואין אלא לעמוד ולהשתאות, ואף לקנא כמו שאמרה אחת הנשים בבירקנאו, קומוניסטית אדוקה לשעבר, לאחר שהייתה על סף שבירה נפשית ופיזית ואחת הבנות הדתיות תמכה בה ברגעים הקריטיים.

הנשים הדתיות שדבקו באמונתן, המשיכו לקיים את המצוות והחגים כפי יכולתן. רבות מהן המשיכו לשמור על כשרות אפילו במחנות. לעתים נמנעו ממרק, אם חשבו שבושל עם חתיכת בשר זעירה, אף כי היה זה האוכל היחיד שהוגש. הן המשיכו להתפלל, שמרו על ימי הצומות, לא אכלו לחם בימי הפסח, והדליקו נרות בשבת ובחנוכה. כמו כן ניסו לא לעבוד בשבת, גם אם לעתים הדבר היה יכול להביא לרציחתן בידי הנאצים לו גילו זאת. אף היהודים, חבריהם למצב הקשה, הגיבו בחוסר הבנה וכעס, וגם ראו בכך ניסיון להימלט מעבודה בעוד חבריהם נאלצים לשאת בעול, ופחדו שתגובת הנאצים תהיה לכל הקבוצה ולא רק לשומרי השבת. בבעיות שלא ידעו כיצד מתמודדים אתן, הן בעיות של שמירת הדת, והן שאלות מוסריות, מצאו הנשים דרכים לשאול רבנים, וכשאלה כבר לא היו, ניסו לקבל החלטות בעצמן, על סמך הבנה וידע שהיו להן. שמירת החיים וצלם האנוש היו הקווים שהנחו אותן.

חלק מנשים אלה התקבצו בחברויות, בשל היותן קרובות משפחה, או חברות ללימודים ולתנועה. יש לציין באופן מיוחד בהקשר זה את בנות תנועות הנוער הדתיות ובנות סמינרי 'בית יעקב'.

מלבד ההיבט של שמירת האמונה והמנהגים הדתיים, שאבו נשים אלה כוח מוסרי מאמונתן. דבר זה השפיע על התנהגותן בתופת שחיו בה, ואפשר להן לתת ולהתחשב באחר, וגם לגבי עצמן, לשמור על כללים מוסרים כגון לא לגנוב מאחרות, לוותר ועוד. אין בכך משום אמירה שנשים שלא היו דתיות לא פעלו כך, אלא שנשים שהונעו בידי אמונתן, האמונה תמכה בהן לפעול בדרך זו.

* ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה, פרוזה אחרת/מסות, עם עובד, תל-אביב, תש"ס 2000.

Judith Tydor Baumel, Double Jeopardy: Gender and the Holocaust, London: Vallentine Mitchell, 1998