רעב הוא אחת התופעות הקשות ביותר שחוו הקורבנות בתקופת השואה. הרעב היה קשה, מתמשך, ולא הרפה לרגע. הוא היה כמו חור שחור בתוך הגוף שלא נתן מנוח. הוא השפיע על ההתנהגות של האנשים, וגרם להם לפעול בדרכים, שלולא הרעב יש להניח שלא היו פועלים כך. הרעב היה בן לוויה של המחלות, ושניהם יחד היו הגורם השני למוות של הקורבנות, מלבד הרצח. הרעב והמחלות כמובן הזינו זה את זה במעגל סגור: לו לא היו חלשים כל־כך, לא היו חולים כל־כך.

נשים, כמי שממונות על הטיפול במשפחה, האוכל באופן מסורתי היה נושא בתחום אחריותן. דבר זה בא לידי ביטוי בשואה, בכך שהן ניסו בכל דרך להשיג אוכל למשפחתן. כמו כן, פיתחו דרכים יצירתיות למצות את המרב מאותו אוכל מועט שהצליחו להשיג, כדי להאכיל משפחה שלמה. עדיין, האוכל לא הספיק אף פעם וכולם היו רעבים. רבות מהאימהות חסכו אוכל מפיותיהן, כדי שיהיה יותר למשפחה, וכמו שאמר ההיסטוריון ישראל גוטמן* על אמו שרה גוטמן (לבית אוברמן) " כשהיינו בגטו [ורשה] היינו צריכים לשים לב שאימא תאכל משהו, אחרת היא לא הייתה אוכלת, על מנת שלנו יהיה יותר".

כשהגיעו נשים למחנות, לאחר שכבר איבדו את כל משפחתן, הן מנסות לשמור על שרידי צלם אנוש, וכחלק מהדרכים לכך, הן עוסקות במתכוני אוכל. מתכונים זוהי מסורת נשית. זוהי מסורת שעוברת מאם לבת, והיא מגלמת בתוכה את המסורת המשפחתית, הקהילתית והגיאוגרפית. היא נמשכת אלפי שנים, ומכילה מצבור ידע נשי מופלא: את החום של החיים, את תופעת הנתינה והדאגה למשפחה, את הציוויים של הדת, את ההוראות של האהבה. היא המשכה של ההנקה של האם. מסיבה זו דווקא במקום הבלתי צפוי ביותר, בתוך עבדות פיזית מסויטת, בתוך שבר עולמן, עוסקות הנשים במתכונים.

הנשים רושמות את המתכונים, כאילו כדי להוכיח ולהזכיר לעצמן מהיכן באו, כדי שיעברו כביכול לדורות הבאים. הן רושמות אותן בעבור חברותיהן, בשביל להתפאר בידיעותיהן, במי שהן היו. מכיוון שהן מכל מיני מקומות, הן משוות מתכונים ביניהן. הן רושמות לעתים משקלים מוגזמים, כדי להפוך את הפנטזיה לקסומה יותר. הן רושמות לעתים חומרים לא כשרים, שכלל לא השתמשו בהן. לעתים הן מדייקות בתפריטים, כאילו כל עולמן תלוי בכך. הן רושמות על כל פיסת נייר שהן יכולות להשיג ובכל בדל עיפרון יקר ערך שמצאו, או שהחליפו תמורת לחם. הן רושמות על נייר שמשיגות ממקום עבודתן, ומסתכנות ברציחתן במקרה ויגלו את הפשע הנורא של פגיעה ברכוש גרמני. הן רושמות על פניו של היטלר, על מעין דף תעמולה, מתכון ביידיש. הן כותבות במגוון שפות ובכל מיני מחנות. וכשאין להן נייר ועיפרון, הן צועקות בלילה את המתכונים ממיטה למיטה בצריפי המחנה החשוכים, והופכות אותם לרגע לבית שהיה להן פעם.

* ישראל גוטמן בשיחה עם יהודית ענבר, יוני 2006.