דווקא בתקופה זו של אפלה היה צורך רב יותר מהרגיל בסממנים של נורמליות. אחד הדברים שנתן לאנשים תחושה זו היא האמנות: קונצרטים, אופרות, קברטים, הצגות - אמנויות שהיו ציבוריות וחברתיות וכללו קהל, ואמנויות אינטימיות כגון כתיבה וציור. בשני הסוגים התופעה היא בהיקפים ניכרים ביותר.
נשים היו חלק מתופעה זו, והן שותפות פעילות. הן הופיעו בקונצרטים ובהצגות בגטאות ובמחנות. בתחום הציור - לפחות מבחינת היקף החומר שנמצא, הנשים היו יחסית מיעוט לעומת הגברים, תופעה שהייתה קיימת גם בעולם שלפני המלחמה. כתיבה ספרותית בפרוזה, עד כמה שידוע, כמעט שלא הייתה נפוצה, מעבר לחומרים שנכתבו להופעות. נשים כתבו יומנים, בעיקר נשים צעירות, כשחלק מהיומנים, ולעתים אף היומן כולו יכול להיחשב בגדר פרוזה איכותית, ולעתים חשיבותו בכך שהוא מסמך היסטורי מתעד. אף בצוות ההיסטוריונים של ארכיון רינגנבלום בוורשה הנשים היו פעילות בתיעוד הגטו. תחום כתיבת שירה היה הרבה יותר אינטנסיבי, ונותרו ממנו עדויות לא מעטות, רבות מהן של נשים. גם למקצוע החדש יחסית בתקופה, הצילום, היה ייצוג לנשים. אף־על־פי שמעט מאוד יהודים צילמו בתקופת השואה הרי שיש כמה צלמות שתיעדו את הדברים שראו, ואף עשו זאת בצורה רשמית, כאחד מתפקידיהן בפרטיזנים או במחתרות.
רוב העשייה האמנותית הייתה כאמור ביטוי לצורך נפשי, חברתי. ניתן להשוותו מבחינה זו לעיסוק של הילדים במשחק. בשני המקרים מדובר בצורך הישרדותי, בצינורות אוויר לחיים: כל דבר שבו ניתן היה להביע כאב, או לעתים להפך, להביע צחוק ואירוניה כדי לברוח מהמציאות, היה אמצעי שנאחזו בו, כדי להביא לידי ביטוי את תמצית כישרונם. במקרים מסוימים הכישרון בתחום האמנות עזר לנשים גם בהישרדות הפיזית. המקרה של תזמורת הנשים באושוויץ הוא הידוע שבהם, אך היו גם מקרים נוספים. לעתים שימש כישרון הציור או הכתיבה יתרון מסוים מול הרוצחים שביקשו מהקורבן לצייר להם פורטרט כדי שיישלח למשפחתם, או לכתוב בשמם מכתב לאהובם. בתמורה זכה הקורבן לכמה רגעים של חסד, ולעתים אף באוכל. גם מיהודים ניתן היה לזכות לעתים בתמורה, תמורת עשייה אמנותית כזו או אחרת.
בתערוכה, היצירתיות של הנשים בהיבטה האמנותי באה לידי ביטוי בכל פרק ופרק. זאת באמצעות שימוש בחומרים ייחודיים כדי להראות את הנושאים הרלוונטיים שהם ייצגו: ציור, צילום ושירה שיצרו נשים המציגים נושאים שונים מהתקופה כגון אימהות, עבודה ועוד. דגש מיוחד מושם על נושא הכתיבה של הנשים בתקופה עצמה ובזיכרונות שנכתבו אחריה. יש לציין כי בעיקר באמצעות הכתיבה הנשית, ניתן להיחשף להיבטים קשים יותר של חייהן, שלא ניתן להיחשף אליהם באמצעים ויזואליים כגון תצלומים או ציורים.