תהליך ההתבגרות היה מהיר מאוד בתקופת השואה. נערות שבעינינו הן ילדות מבחינת הגיל, תיפקדו כנשים בוגרות. המעבר התרחש לעתים בתוך ימים ספורים, לעתים בתוך שעות. מילדות תמימות ומוגנות בחיק משפחות אוהבות, הן נחשפו לאלימות נוראה, לפגיעה פיזית קשה, למחזות נוראים של השפלה שלהן או של הקרובים להן. נערות אלה נאלצו במקרים רבים לקבל אחריות לגורלן, לגורל הוריהן, אחיהן הקטנים ועוד. במקרים רבים ההורים הפסיקו לתפקד, או להביא פרנסה. לעתים הן שולחו לבדן למקומות מסתור או מפלט. לעתים נותרו לבד או עם אחים צעירים לאחר שההורים נרצחו. הן מפתחות מנגנוני הישרדות, ולוקחות אחריות על גורלן.

אף־על־פי־כן, רבות מהן שומרות על חלקים באישיותן שבהם הן נערות צעירות לכל דבר והן כמהות לחברה שתתמוך בהן, ושלה הן תוכלנה לתת מעצמן. יחד הן משחקות, חולמות על עתיד אופטימי, וחוות אהבה ראשונה. הן שואבות כוח מהזיכרונות מהבית, מחברות, מעצם העובדה שהן מגלות בתוכן כוחות פנימיים שלא היו מודעות להם. ניתן לראות בחלק מהמכתבים והזיכרונות, שלפחות חלקים מסוימים בתקופה חשוכה זו, נראו בעיני הנערות, בגלל הקשרים עם בנות אחרות, חוויות חיוביות, על אף ההתרחשויות הקשות שסביבן.

כבר בגטו רבות מהצעירות מקבלות עליהן אחריות חברתית ומצטרפות, בדרך כלל באמצעות תנועות הנוער או מסגרת דומה שבהן הן חברות, לפעילות מחתרתית או חברתית. פעילויות מגוונות אלה כוללות העברת מידע וחומר חסוי, פעילות מלחמתית, טיפול בילדים בתפקיד של מדריכות חברתיות, וטיפול בקשישים באמצעות מנגנונים סוציאליים שונים.

גם הנשים הבוגרות נזקקו לחברות: בגטאות, כשנשארו בלי בן הזוג או במחנות העבודה שהייתה בהם הפרדה בין נשים לגברים, או עם אבדן המשפחה שהייתה מקור התמיכה והכוח שלהן. בדרך כלל הקשר היה עם חברה יחידה אך פעמים רבות גם עם קבוצה של חברות.

החברות הקבוצתית בשואה היא תופעה ייחודית לנשים. כפי שציינה ההיסטוריונית ג'ודי באומל־שוורץ, בתקופה זו היה יתרון להיות 'בלתי נראה', ורשת של חברות היא תופעה שמשכה תשומת לב. אך היה גם יתרון בקבוצה מבחינת אפשרויות התמיכה וההישרדות שהיא נתנה. הקבוצות הגדולות היו בנויות משילוב של קבוצות קטנות של זוג או שלישיית חברות או קרובות משפחה, או נשים בוגרות יותר שהיו פורשות חסותן על נערה או נערות צעירות מהן.

Judith Tydor Baumel, Double Jeopardy: Gender and the Holocaust, London: Vallentine Mitchell, 1998