סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק

בסוף אוקטובר דרשו הגרמנים מהיודנראט רשימת אנשים המיועדים למשלוח למחנות עבודה, כביכול. בעקבות הדרישה הגרמנית כינס ראש היודנראט, ראמק, קבוצת אנשי ציבור וסיפר להם שהגרמנים נחושים בדעתם לגרש יהודים מהגטו. הוא סבר שבמשלוח הראשון ייצאו קודם זקנים וחולים. היודנראט ונציגי הציבור הכינו את רשימות המיועדים לשילוח. יום לפני הגירוש נאספו האנשים על ידי השוטרים היהודים והובאו לבית המדרש ללינת לילה. למחרת, ב-28 באוקטובר 1942 הובילו אותם השוטרים את האנשים לתחנת הרכבת ומשם גורשו ברכבות נוסעים כ-2,000 יהודים זקנים וחולים לאושוויץ.

כאשר עמדו להגלות את משפחתי, הציע לי ראמק [ראש היודנראט] שאני אשאר במאפיה ואוסיף לאפות לחם עד לרגע האחרון. לא הסכמתי להצעה הזאת והודעתי לו שלא אניח להורי ללכת עם המשלוח הראשון. לא רציתי להיפרד מהם, אם כי משפחתנו היתה ענפה ורבת נפשות... הלכתי למשלוח יחד עם קרובי משפחתי כולם.

יעקב שטאמברג, ספר פלונסק, ע' 467

ב-2 בנובמבר 1942 רוכזו כל יושבי הגטו לחזות ברציחתם בתלייה של שני יהודים, איש שירות הסדר אברהם אפשטיין והרש קלוצמן. הגרמנים תכננו לתלות שבעה יהודים נוספים באותו היום, אך תלייתם נדחתה בעקבות השתדלות היודנראט. בין המועמדים לתליה היתה גם רופאת השיניים ד"ר אירנה בר, אשתו של ד"ר ארתור בר.

שבועיים אחרי הגירוש הראשון נשלחו לאושוויץ עוד כ-2,000 יהודים וב-30 בנובמבר 1942 נשלחו לאושוויץ 2,000 יהודים נוספים ובהם היהודים מגטו נובה מיאסטו, שהגיעו לגטו פלונסק מספר ימים קודם לכן.

קודם שיצא אחד הטרנספורטים רצח שמידט, עוזרו של היינריך פוך, את היהודים לאזנסקי וקורמן, שתיווכו בשנים 1942-1940 בין פוך ושמידט לבין היודנראט והעבירו לגרמנים את הרכוש היהודי השדוד.

בכיכר נאספו כל היהודים, שנצטוו למסור את כל חפצי הערך שברשותם, כגון כסף, מטבע זר, תכשיטים, פרט לטבעות נישואין. את האדם הראשון בשורה הם הפשיטו עירום כמעט... האנשים היו שוברים בעצמם את עקבי נעליהם. הוציאו משם את חפצי הערך המוסתרים והטילום לתוך השקים. באקציה ההיא קיפחו את חייהם לאזנסקי, מי שקיים את קשרי היודנראט עם שמידט וידע עליו יותר מדי, וכן קורמן, ששימש מקשר  עם הז'נדרמריה. זו היתה הזדמנות לחסל את שניהם למען לא יוכלו לספר לאחר הגירוש את אשר עוללו הגרמנים הללו בפלונסק. אם היה מותו של לאזנסקי מהיר למדי, הרי שבקורמן התעלל שמידט בצורה אכזרית...

ד"ר ארתור בר, ספר פלונסק, ע' 482

ב-16 בדצמבר 1942 יצא המשלוח האחרון של יהודים מגטו פלונסק לאושוויץ. במשלוח זה יצאו צעירים, בעלי מקצוע וכן אלו שהיו "מיוחסים" בעיני היודנראט. במשלוח זה היו ראש היודנראט יעקב ראמק, אשתו ושני ילדיו, וכן 340 ילדים מבית הילדים שפעל בגטו פלונסק ועמם המחנכת גרינברג.

בשעה ארבע לפנות בוקר עמדנו כולנו בכיכר לבושים היטב, כשחבילותינו בידנו... סודרנו שורות שורות, ובין השעה חמש ושש בבוקר יצאנו בשורה ארוכה בכיוון לתחנת הרכבת. הנוצרים, בראותם אותנו, נדו לנו בראשם והצטלבו. הלכנו בשקט מוחלט. הדרך היתה קצרה. בהגיענו חיכתה לנו הרכבת, רכבת נוסעים. מייד התחילו צריחותיהם של הגרמנים ודחיפותיהם מלוות הצליפות. נדחפנו בצורה ברברית לתוך הקרונות... נדחקנו במרפקינו להיכנס פנימה יותר מהר, יותר מהר, בלי להתחשב עם הזולת, ובלבד שלא לספוג מהלומות. לאחר שנכנסנו לקרונות נסגרו הדלתות. בקרון שבו ישבתי עם משפחתי נמצאה פראנקה קירשטיין עם אחותה הלה ואמה, המורה פלה שיטקו עם בנה, מרשה וארק הורוביץ, יעקב צייטק ממלאווה. דומני שאלה הם כולם.

מכל אלה שמניתי לא חזרו מאושוויץ אלא פראנקה קירשטיין ואני.

שושנה שידלו-כהנא, ספר פלונסק, ע' 513

בעת חיסול הגטו הצליחו בודדים מאנשי המחתרת להימלט ולהצטרף ליחידה של "ארמיה לודובה". הם השתתפו בקרבות נגד הגרמנים וכולם נפלו בקרב או נרצחו בידי הגסטאפו לאחר שנתפסו בדצמבר 1943 עם הקבוצה הלוחמת.