סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק

הלכתי למשלוח יחד עם קרובי משפחתי כולם... הפרידו בינינו באושוויץ. משסירבתי ללכת מעם הורי, חבטו בי כהלכה ואותם לקחו בכוח אל המכוניות שהלכו אל תאי הגז. באושוויץ הפרידו גם בין נשים וגברים, וכך הפרידו אותי לא רק מהורי, אלא גם מאשתי. כשעמדה אשתי לעלות על המכונית, לקחתי מידה את התינוק שלנו, משום שקשה היה לה לעלות למכונית יחד עם הילד.  היא עלתה בין הראשונות ואני החזקתי את הילד. לא רציתי לתיתו לה. אז התחילו לדבר על לבי שאמסרנו לה, משום שהאם תיטיב לטפל בתינוק ממני. זרקתי לה את התינוק למכונית.

יעקב שטאמברג, ספר פלונסק, ע' 467.

אלברט סלומון שהגיע בגירוש האחרון מפלונסק לאושוויץ, היה חשמלאי במקצועו. הוא עבר את הסלקציה והועסק כחשמלאי במחנה. מדי פעם שלחו אותו אל תאי הגז לתקן את חוטי החשמל שהיו מתוחים לאורך הקירות.

בכניסה למשרפה היה מסדרון שהוליך אל חדר ההתפשטות... באותו חדר היתה דלת ועליה כתוב – "חדר רחצה".... החדר היה מלא מקלחות, כך שהרושם הראשוני היה שאכן זה חדר רחצה. לשם נדחסו המוני אנשים בדוחק עצום, כדי לחסוך במקום. לאחר שהחדר התמלא עד אפס מקום, היו סוגרים אותו בצורה הרמטית. מבעד לשלוש ארובות קטנות שבתקרה היו מכניסים את הגז. בכל פעם הייתי נקרא לתקן את החוטים, אשר היו נקרעים על ידי האנשים שנאבקו במר המוות. היו אלה חוטי חשמל אשר נמתחו על הקירות, והאומללים היו קורעים אותם בעת ייסורי הגסיסה.

עדות אלברט סלומון מ-30 ביוני 1947, ארכיון יד ושם, M1-M1E/1296 (שאלון היסטורי, הוועדה ההיסטורית המרכזית, מינכן); ספר פלונסק, עע' 510-511.

באחד הבלוקים באושוויץ היתה קבוצת יוצאי פלונסק שתפקידה היה להוביל את בגדי המומתים לחיטוי בסאונה, מה שאפשר להם לקחת כסף ודברי ערך בהם השתמשו לקנות מזון במחנה ולעזור לתושבי הבלוק שלהם, שמנו כ-500. ב-1943 תכננו חברי הקבוצה ללחום בגרמנים ולנקום ב"קאפו" שהתעללו ביהודים. הם עמדו בקשר עם קבוצת שבויים סובייטים בראשותו של "החבר דומה."

בסוף שנת 1943 נתן יהודי לודז'אי אחד (משה'ל חסיד קראו לו) פקודה לי, לאחי, לאלעזר מילר, מנדל פראנקנשטיין ושמעון פאס (לזה האחרון שרפו את אשתו וחמשת ילדיו, שאת חפציהם הכיר אחר כך בין חפצי המומתים), שנלך ונהרוג את האונטרשארפירר הרומני הרצחני. כבר עמדנו לבצע את הפקודה, אבל קאפו יהודי... הלשין באזני הגרמנים שמתוכנן מרד. בשל הלשנה זו נספו אז כתשע מאות יהודים. כחצי שנה לאחר הלשנה זו התחולל המרד.

עדות משה אהרון פשבוז'ניק מ-25 בינואר 1948. ארכיון יד ושם, M1-M1E/1744 (שאלון היסטורי, הוועדה ההיסטורית המרכזית, מינכן); ספר פלונסק, ע' 516.

מרד הזונדרקומנדו

ביום שבת, 7 באוקטובר 1944 בשעות הבוקר, הודיעו אנשי המחתרת באושוויץ לאסירי הזונדרקומנדו - יחידת עובדי כפייה יהודים ששרפו במשרפות את גופותיהם של קרבנות תאי הגזים -  שהנהלת המחנה מתכוונת לצמצם את מספר אנשי הזונדרקומנדו ולחסל 300 מהם. אותם 300 (שהאס-אס נקבו בשמם) החליטו למרוד. קאפו גרמני הפתיע אותם ואיים להסגיר אותם. הם הרגו אותו בו במקום ופתחו בשעות הצהריים במרד במשרפה מספר 4 בלי להמתין לביצוע יתר הפעולות שתוכננו (מרד בו זמני בארבעת המשרפות בבירקנאו). כשהגיעו אנשי אס-אס לאסוף את אותם 300 מועמדים לחיסול, התנפלו עליהם המורדים בגרזנים ובפטישים ופצעו גרמנים אחדים. המורדים פוצצו את משרפה מספר 4 והעלו אותה באש. אנשי זונדרקומנדו שעבדו במשרפה מספר 2 ושמעו את הפיצוץ הצליחו להשתלט על הקאפו הגרמני ולהשליכו חי לתוך הכבשן. הם הצליחו לפרוק איש אס-אס אחד מנשקו ולהשליכו לאש והכו למוות איש אס-אס נוסף. הם חתכו את גדר התיל שמסביב למשרפה וברחו. אנשי האס-אס יצאו בעקבות הבורחים והרגו אותם. איש מהמורדים במשרפה 4 לא ניצל. 451 אנשי זונדרקומנדו נהרגו במרד. בודדים ניצלו. יוצאי פלונסק השתתפו ונהרגו במרד. ביניהם היה בורנשטיין, שוטר יהודי בגטו פלונסק.

בחקירה שקיימו לגבי נסיבות הארוע, גילו הגרמנים שחומרי הנפץ בהם נעשה שימוש בפיצוץ משרפה מספר 4 הגיעו מבית החרושת לנשק "אוניון". שלוש יהודיות שעבדו במפעל – אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה ספירשטיין – נכלאו ב-10 באוקטובר. רוזה רובוטה, חברת קבוצת המבריחות, נעצרה אף היא והואשמה בארגון הברחת אבק השריפה. הבנות עברו עינויים ונתלו בפומבי לעיני האסירים האחרים ב-6 בינואר 1945.

במחנה [אושוויץ-בירקנאו] לא ידענו אלא שאיפה אחת - לאכול! בכל נפשנו התקוממנו נגד אותה שאיפה בהמית שהשתלטה עלינו. אין פלא איפוא, שכאשר בבית החרושת לתחמושת ניגשה אלי נערה זרה ואמרה: עזרי, הושטתי לה את ידי, נכנסתי לתנועת המחתרת. אם כי רוזה רובוטה מצ'חאנוב ועוד שלוש נשים אחרות נתלו כפעילות המחתרת לא היה הדבר נורא בעיני. לפחות מתו מוות של כבוד.

חיה קרוין (כהן), ספר פלונסק, ע' 456