מוסדות הבריאות בגטו פלונסק
בגטו בפלונסק פעלה מערכת בריאות שהוקמה עקב התנאים הקשים בגטו - צפיפות, רעב וקור - ולאחר שפרצה באביב 1941 מגפת טיפוס הבהרות. כדי לטפל בחולים הוקם בגטו בית חולים בניהולו של הרופא היהודי היחיד בפלונסק, ד"ר אליהו פניגשטיין. בית החולים הוקם בתרומות יהודי פלונסק שתרמו גם את הציוד לבית החולים. בית החולים שכן במבנה בן שתי קומות מוקף גן והיו בו כ-40 מיטות. בעיצומה של המגפה שכבו החולים גם בבית המדרש. ד"ר פניגשטיין נדבק בטיפוס ונפטר בסוף יוני 1941.
בעת עבודתה בבית החולים נדבקה חנה [אחות בית החולים] במחלת הטיפוס בסתיו 1941. בחורף של אותה שנה חליתי גם אני בטיפוס. שכובה הייתי בסככה שבה התגוררנו. הודות לפרוטקציה של חנה לקחוני סוף סוף אל בית החולים. אולי לא כל כך לשם ריפוי, כי אם פשוט שלא אשכב תחת כפת השמיים. בבית החולים הייתי שרויה שמונה-עשר יום. משירד החום, אנוסה הייתי לעזוב את בית החולים כדי לפנות את המקום למישהו אחר.
שרה קלמנובסקי (מארקוביץ'), ספר פלונסק, ע' 440
ביולי 1941 גייס ראש היודנראט, יעקב ראמק, את ד"ר ארתור בֶּר מוורשה לנהל את בית החולים. ד"ר בר הקים גם מרפאה ובית מרקחת בגטו.
מגיפת הטיפוס גרמה לצורך בתרופות רבות. כדי להנמיך את ההוצאות התקנתי בעצמי בית מרקחת שעבדה בו ברונקה לאסקה מפלוצק... היינו קונים כל מיני גלולות שהגיעו ישר מגרמניה... חוץ מזה הייתי עוסק בעצמי בהכנת תרופות... המחירים היו כמובן מחושבים בו במקום ומכירת התרופות לא היתה כרוכה בשום קשיים. בדרך זו הגענו לכך שהתרופות שניתנו בלי תמורה כוסו על ידי אלה שהיה ביכולתם לשלם... היה זה הישג רב ערך, שכן בגטאות אחרים נתעוררו קשיים רציניים באספקת תרופות, ואלו אנחנו בפלונסק יכולנו לספק תרופות גם לגטאות שבסביבה.
ד"ר ארתור בר, ספר פלונסק, ע' 440
עד סתיו 1942 שלח ד"ר בר חומר לבדיקות למעבדה גרמנית בקניגסברג. באפריל 1942 תמה המגיפה בגטו ובית החולים הפך לבית חולים "רגיל" ובו מחלקה פנימית, מחלקה כירורגית ומחלקה לחולי שחפת.
גטו פלונסק שימש כמרכז רפואי לגטאות נובה-מיאסטו, סוחוצ'ין וצ'רווינסק. ד"ר בר נסע לגטאות אלה והביא מהם חולים.
ב-1941 הוקם בגטו בית מרחץ במבנה של בית המדרש החדש, אותו הפכו הגרמנים עם הכיבוש למוסך. כל היהודים חויבו להתרחץ בו ועל חובה זו השגיח מפקח התברואה מטעם היודנראט.
עדויות של ניצולי שואה
הקמת בית מרחץ בגטו פלונסק
מאיר כתר, אבא זליג קרוין: עדות הישרדות מהשואה, ע' 22 ואילך:
גם לאחר הקמת הגטו בפלונסק, המשיכו חיים קרוין ואחיו הצעיר זליג לעבוד אצל ה"באומייסטר" בייר כמכונאי רכב, ולכן קיבלו היתר לעבוד מחוץ לגטו. כיוון שהיו הנהגים של בייר, קיבלו גם היתר לעבור עם משאיות את חומות הגטו. פעם, כשזליג נדרש להוביל פחם מהרכבת אל הלקוחות הגויים שבייר מכר להם פחם, במקום להעביר את הפחם אל הגויים, הוביל זליג את הפחם אל תוך הגטו ושפך אותו במגרש ריק. בייר אפילו לא הרגיש בחסרונו. כל יהודי הגטו הגיעו לקחת פחמים.
כשהוביל זליג גזעי עצים ושורשים, הוא הבריח גם אותם אל תוך הגטו, ושוב, למורת רוחם של השוטרים היהודים, הוא פרק אותם במגרש הריק, ליד הדירה של בני משפחת קרוין. אביו של זליג, מאיר, ארגן את הניסור והביקוע של הגזעים והשורשים, וחילק אותם בין היהודים, תושבי הגטו.
כשהחלה מגפת הטיפוס להתפשט בגטו נערך בית החולים לקראת המגפה. ד"ר ארתור בר, מנהל בית החולים, קבע שלצורך ביעור המגפה יש לשפר את תנאי התברואה הירודים ולאפשר לאנשים להתרחץ. כלומר, לבנות בתי מרחץ. באותם ימים לא היו חדרי רחצה בתוך הבתים, על אחת כמה וכמה בבתים שבגטו. תנאי המגורים והצפיפות הנוראה שם לא אפשרו מותרות כמו חדרי רחצה. רוב האנשים נהגו להתרחץ בבתי מרחץ ציבוריים, והדרישה להקים בית מרחץ קיבלה תוקף, כאשר גם הממונה הגרמני על החיטוי ועל ההדברה נגד טפילים החליט כך.
בעקבות ההחלטה פנו לכל מי שביכולתו לעזור בבניית בית המרחץ, וזליג קרוין נרתם למשימה. הוא תכנן, ארגן והקים את בית המרחץ בגטו. זליג ניצל לשם כך את מעמדו ואת הפריבילגיה שלו לצאת ולבוא וגייס את כל כישוריו וקשריו כדי להביא לגטו את החומרים, את האנשים ואת הכלים הדרושים, דבר שנבצר מכל יהודי אחר לעשות, משום שהיהודים חיו בגטו כלואים ומנותקים, בעוד שזליג וחיים עבדו, כאמור, אצל בייר הגרמני.
ראשית החל זליג לפרק מבית המרחץ הישן שהיה מחוץ לגטו את הדוד הגדול שהכיל כחמשת אלפים ליטר. אחר כך הסיע אותו אל גג בית הכנסת החדש, שנבנה בתחום הגטו. כך גם ארגן את הסקתם של פועלים גויים שעבדו בעבור יהודים בגטו. הם הביאו איתם מכשירי ריתוך. זליג מצא את המיקום המתאים לקידוח באר. כמויות המים שנשאבו הספיקו גם למרחצאות וגם לצריכה שוטפת של כל הגטו.