היודנראט בפלונסק

היודנראט בפלונסק הוקם ב-1 ביולי 1940 כאשר הפכו הגרמנים את ועד העזרה בפלונסק ליודנראט והעבירו אליו את תפקיד גיוס היהודים לעבודת כפיה. בראש היודנראט הועמד יעקב ראמֶק וחברי היודנראט היו בוגאטי, גראבמן, א' מונדלאק, י' קובל וש' שֶראדזקי. לצד היודנראט הוקם כח משטרה יהודית ובו שישה אנשים. היודנראט נחשב על ידי הגרמנים ליודנראט אזורי של נפת פלונסק. בראש לשכת העבודה של היודנראט עמד שלמה פוקס. בראש שירות הסדר עמד לוין איש דובז'ין וסגנו היה חנן (חוּנה) ראמק, אחיו של ראש היודנראט. היודנראט הצליח להשיג מזון ליהודי פלונסק, לדחות את מועד הקמת הגטו ולשחרר יהודים ממעצר.

יהודי פלונסק הועסקו בעבודות כפייה בניקוי העיר, תיקון בתים ודרכים, עבודות שדה, כריית כבול וטיוב הקרקע, וכן במשקי בית גרמניים. בעלי מקצוע עבדו בבתי מלאכה, בתי חרושת ועסקים שהחרימו הגרמנים מיהודים ופולנים. יהודים מפלונסק שולחו למחנות העבודה דאלאנובקה, נוסאזֶ'בו ושיירפץ – מחנה נשים. חלק מהשכר שקיבלו עובדי הכפיה ממעסיקיהם הועבר ליודנראט ובנוסף לכך הסתייע היודנראט ברווחי עסקאות שביצעו כמה מאנשיו עם הגרמנים. עשירי הקהילה שילמו ליודנראט כדי שעניים יחליפו אותם בעבודת כפיה.

על פי דרישת השלטונות הגרמנים היו נשלחות מדי פעם בפעם נערות לשיירפץ, לעבודה במריטת נוצות אווזים. לאחר העבודה היו חוזרות הביתה. הנערות שעמדו להישלח לעבודה זו נקבעו על ידי היודנראט... ברור הדבר, שהיו קוראים לעבודה זו דווקא נערות עשירות, בנות להורים בעלי אמצעים, אשר יכלו לשלם דמי כופר ובמקומן היו נשלחות בנות העניים. פעם אחת ביום חורף, הייתי נוכח במקום ליד היודנראט וראיתי את הנערות העניות, כשהן מחכות ברגליים יחפות עד לצאתן לדרך. הפניתי אז את תשומת לבו של ראמק [ראש היודנראט] למצב לבושן. אז הוא ציווה לאסוף בגדים אצל אנשים שונים ולהביא להן שתתלבשנה כהלכה.
זליג קרוין, ספר פלונסק, ע' 453

לאחר החרמת העסקים היהודיים הקימו 12 סוחרים, בידיעת היודנראט, קואופרטיב לאספקת מזון ליהודי פלונסק. את המזון חילקו על פי תלושים בכמה מקומות. בתחילת 1941 הקים היודנראט מטבח ציבורי שחילק מאות ארוחות חמות, בעיקר לפליטים. כמו כן הוקם בגטו בית ילדים לכ-40 יתומים בני ארבע עד עשר, אותו ניהלה המורה גרינברג.

עדויות של ניצולי שואה

מחנה העבודה בנוסאז'יבו

נקלעתי למחנה עבודת כפייה בנוסאז'יבו ביולי 1942. אל המחנה הזה היו שולחים קודם כל נערים בגיל 14-13. מבוגרים היו שם רק מעטים. בנוסאז'יבו בנו אז שדה תעופה צבאי בשביל הגרמנים. היה זה אפוא שדה ענקי שומם ללא כל מבנים. כשהגעתי אני לשם היו התעלות חפורות כבר. עבודתנו היתה בעיקר הובלת בטון במריצות.

היו שם הרבה מאוד בני נוער יהודים מגטאות שונים כגון ממלאווה, נובי דבור, ליפנו, זאקורצ'יס ופלונסק. התגוררנו בצריפים שהמקום היה בהם צר מאוד ושררה שם זוהמה גדולה מאוד. בגדי עבודה לא היינו מקבלים. כל אחד היה לובש את הבגדים שהביא מן הבית. התהלכו איזה שמועות שכעבור זמן מה יוחלפו הקבוצות; אנחנו נישלח הביתה ובמקומנו יבואו אחרים. אבל היו אלו שמועות בלבד, שמעולם לא נתאמתו. הביתה לא היו חוזרים אלא בעלי פרוטקציה מיוחדת... תמיד היינו רעבים והתקוממנו ועשרה מבינינו קמו וברחו מן המחנה וחזרו הביתה. כאשר נודע ליודנרט שחזרנו הביתה, הוא דרש מאתנו שנחזור למחנה. אז נצא מן העניין ללא עונש ואילו מי שלא יחזור - סופו להיענש בתליה.

רק על פי דרישת אבי חזרתי למחנה. שמונת האחרים ובראשם אבנר ואלטמן לא רצו בשום אופן לחזור אל התנאים הנוראים של המחנה. בלילה הם הובאו לתחנת המשטרה ולאחר יומיים נשלחו בחזרה אל נוסאז'יבו. יום אחד לאחר שהובאו לשם נתלו לעיני כולנו בשעת מפקד הבוקר.

דב-בר קרוין, בתוך ספר פלונסק, ע' 458

עבודת כפיה של נשים בשיירפץ

הגרמנים דרשו לספק להן נערות לשם שליחתן לעבודת כפייה בשיירפץ ובתקופות מסוימות גם לעבודות חקלאיות מסוימות.

... בסתיו 1942 נשלחתי יחד עם עוד כ-30 נערות מגטו פלונסק לשיירפץ. נסענו ברכבת נוסעים מלוות על ידי ז'אנדרמים שהיו פולקסדוידטשה (גרמנים אתנים). כבר במהלך הנסיעה זכינו ליחס גרוע ואף לנחת זרועם.

בהגיענו לשיירפץ הוכנסנו לבית המדרש שהיה מקום מגורינו עת שהינו במקום. התנאים היו איומים. המצע היה עשוי מקש שלא הוחלף ושרץ כינים. היו רק מים קרים והתכסינו בשמיכות שהבאנו מהבית. היינו שם כ-200 נערות מפלונסק ונובה-מיאסטו. בשיירפץ עצמה כבר חוסלו היהודים זמן רב קודם לכן.

כל בוקר השכמנו בארבע או בחמש וצעדנו כשעה למקום העבודה מלווים בז'נדרמים. עבדנו במריטת נוצות של תרנגולות, אווזים וברווזים. בבית החרושה עבדו גם פולנים. בזמן העבודה, רבדרך בה הלכנו הכו אותנו הז'נדרמים. הם לא היו זקוקים לסיבה.

המזון שקבלנו היה דל ולא הצליח לשבור את הרעב. היתה זו קערית קפה, אחר כך מרק ורבע כיכר לחם ליום. בשבוע הראשון עוד אכלנו את מה שארזנו כצידה לדרך מהבית ועוד קבלנו זמן מה חבילות מזון מהבית. אך עד מהרה פסקו המשלוחים.

בהתקרב מועד חיסול הגטו בפלונסק נשלחנו בחזרה הביתה רק כדי להישלח משם לאושוויץ.

עדות רוזה גמבורג (שליבק), ספר פלונסק, עע' 459 – 460