סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק

יום יום עמלים מאות בעלי מלאכה בשקידה, במשך שעות רבות, על תפירת בדים ונעליים, פרוות וכובעים, על עשיית רהיטים ומוצרת חרטות וכל תוצרת אחרת – וכל זאת לקראת ימי השוק, בהם באים איכרי הסביבה אל העיר למכור תוצרתם ולקנות את כל הדרוש להם. בימי שלישי ושישי בשבוע מקימים בני העיר מבעוד בוקר, בשוק המרכזי, דוכנים המתמלאים בדים וחומרי בניין, כלי בית ובגדים ונעלים, דברי מתיקה וצעצועים, תשמישי קדושה נוצריים ודברי מאכל ומשקה; גם בחנויות נערכים לקראת הקונים שיבואו.

בשוק אחד מתרכז המסחר בתוצרת הכפר: חמאה וגבינה, שמנת וביצים, עופות, ירקות ופירות, ורבות בו נשי איכרים בתלבושתן הכפרית. שוק מיוחד הוקצה למסחר בתבואות, בבקר ובבהמות הובלה. במקום מצויים גם מתווכים, הקונים סחורות שונות ומעבירים אותן אל מחסני הסוחרים הגדולים.

בימי השוק היתה כל העיר כמרקחה, והמסחר – ער ביותר. אך גם בימי השבוע האחרים רבה התנועה והפעילות הכלכלית. עם שחר, לאחר תפילת השכמה ב"מנין" הראשון, היו יהודים רבים יוצאים, מי ברגל ומי בעגלה, אל הכפרים הסמוכים למקח וממכר עם בעלי אחוזות ואיכרים, או לעסקי חכירה. אחרים היו מעמיסים סחורתם על גבי עגלות ויוצאים לימי השוק והירידים שבערים אחרות. סבלים היו פורקים גלילי-אריג שהגיעו ברכבת מוורשה, ביאליסטוק ולודז' – מרכזי האריגים – לתעשיית הבגדים במקום. ויש שהיו טוענים עגלות בסלי-פרי וארגזי ביצים וכלובי עופות ועצי יער מעובדים – לעיר פלוצק, להשיטם משם בספינות על גבי הוויסלה.

שמואל מאירי, פלונסק: קהילות ישראל בגולה (משרד החינוך והתרבות בשיתוף בית לוחמי הגיטאות, 1971) ע' 16

באמצע השוק עמדו שתי משאבות מים גדולות, במרחק מה זו מזו, אשר חריקתן נשמעה מבוקר עד ערב. בחורף היו עוטפים אותן בקש וסביבן נוצרה תלולית של קרח אשר לעתים קרובות שימשה מקום סכנה לשואבי המים. בצדו האחד של השוק התרכזו עגלות היד, עגלות הסוסים והכרכרות (מוניות לא היו עדיין) ולידן העגלונים והסבלים. בחורף נוספו עגלות השלג. מעברו השני היתה תחנת האוטובוסים ומכוניות המשא.

השוק היה לובש ופושט צורה מדי יום ביומו. ביום ראשון החנויות סגורות, היהודים חופשיים ממסחר מתאספים קבוצות-קבוצות במרכז הכיכר ומשוחחים על הבעיות היומיומיות המשותפות. פה ושם אפשר לראות קבוצות נשים וגברים בלבוש ססגוני – אלה הם הבילורוסים והאוקראינים, אשר ביום זה מתפנים מעבודתם אצל בעלי האחוזות ובאים העירה לערוך קניות. אמנם המסחר אסור ביום זה אבל היהודים מכניסים אותם בדלת אחורית ובו בזמן נמצא אחד מבני המשפחה בחוץ על המשמר למקרה שיופיע שוטר. בשעות שלפני הצהריים נשמעים צלצולי הפעמונים של הכנסיה ואז מתחילים לנהור המוני נוצרים לכיוונים שונים ובדרכם עוברים הם את כיכר השוק. ילדי היהודים חוזרים בשעות אלו מבית הספר (ביום ראשון לומדים בבוקר), בדרך נפגשים עם ה"שקצים" ותגרות עזות ניטשות ביניהם.

לפתע נשמע קול תפיפת התוף. זה המתופף הגוי בא להודיע כמה כרזות של העירייה: על גניבת סוסים או חזירים, על תשלום מסים, על הרכבת אבעבועות וכיו"ב. מכל הפינות אצים-רצים קטנים וגדולים לכיכר כדי להקשיב לחדשות... ומשסיים האיש את ההכרזה... מלווים אותו הטף ב"הוררה" סואן.

ביום שלישי מתחילה התנועה כבר השכם בבוקר. זהו יום השוק – היום הגדול לכול. האיכרים מן הכפרים הסמוכים מביאים העירה את תוצרתם, וחייטים וסנדלרים, ובעלי דוכנים של בדים וחפצי סדקית מוציאים סחורתם לשוק ותופסים את מקומם הקבוע. דוכנים עם דברי מתיקה וצעצועים ערוכים לתפארת. תיבת נגינה עם תוכי, שולחנות קטנים למשחקי הגרלה – הכול מושך את העין. לעתים באים גם רוכלים מוורשה: להם אין דוכנים והם פשוט פורשים את סחורתם על הארץ ובקולי קולות (בדיאלקט הוורשאי) מכריזים על טיב סחורתם ועל מחירם הזול.

לעתים יקרה והצלחת השוק מופרעת על ידי סערה וגשם שוטף שיורד לפתע בזעם ואז אוי לדוכנים ולסחורות!

לעת ערב מתרוקנת הכיכר – רק פה ושם נשתמרו סימנים בצורת ניירות, מיני עטיפות וקופסאות ריקות שהרוח מפזרתם לכל פינות השוק.

יום רביעי הוא יום רגיל ושקט יחסי שורר בשוק. רק לפעמים קורה איזה אירוע מיוחד: או שפורצת תגרה בין הסבלים והעגלונים או שקבוצת לוליינים באה ועורכת הופעה רבת רושם באמצע הכיכר.

ביום חמישי מופיעים בשוק דוכנים עם ירקות ודגים מכל המינים אשר ריחם אופף את כל הסביבה. הנשים טורחות מבעוד בוקר בקניות ובהכנות לקראת השבת. פה ושם רואים נשים וילדים אצים עם תבניות ממולאות מיני מאפה למאפיות הקרובות. ריח תבשילים מגרה מתפשט מהבתים. ביום חמישי עוסקות הנשים במטבח עד שעה מאוחרת בלילה, כי למחרת שוב יום שוק ואז רובן עוזרות במסחר.

ביום שישי שוררת בשוק תכונה מיוחדת, תכונה של מקח וממכר והכנות לקראת השבת. עם התקרב הערב מתרוקן השוק מדוכניו ומבעליהם, החנויות נסגרות בחיפזון כי השמש מתקרב כבר ודופק בפטישו בדלתות ומכריז על כניסת השבת. מדי גם מופיעים חסידים בבגדי השבת הנחפזים מי ל"שטיבלעך" ומי לבית הכנסת. בנות בשמלות שבת, שערותיהן רחוצות, עורכות טיול סביב לשוק עד לשוב הוריהן מבתי התפילה. השבת פרשה את כנפיה ואיתה השתרר שקט בשוק, ורק מן הבתים בוקע קול זמירות עליז.

שבת בבוקר. השוק לבש צורה חגיגית: הוא ריק ונקי, כאילו מצוחצח כולו לכבוד שבת. רק במדרכות מטיילים ילדים ומבוגרים, כולם לבושים בגדי שבת. לאחר שנת הצהריים התנועה גוברת עוד ביתר שאת ורק עם רדת הערב פוסקים הטיולים: היהודים חוזרים לבתיהם לברך על נר ההבדלה ומתפללים לשבוע טוב ומוצלח.

צפורה טננבוים, "כיכר השוק בפלונסק פושטת ולובשת צורה", ספר פלונסק והסביבה, עע' 286-287