סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק

לא עבר עלי זעזוע במקומי החדש [בירקנאו]. ידעתי על חברים ותיקים שנמצאו במקום זמן רב לפני, וכבר התבססו ורכשו להם "עמדות". הייתי בטוחה כי החברים יקלו עלי את הסתגלותי למקום החדש. ואמנם כך היה. כמו רוח רפאים מעידן הסיאנסים, הופיע דויד מיד עם הגיעי. כמו בגטו [גטו פלונסק], גם במחנה היו בידו היכולת והאמצעים להקל על עצמו ועל הקרובים לו. כאן עבד ב"סאונה", תפקיד שהעניק לעוסקים בו עמדת כוח. תוך זמן קצר סידר לי עבודה בפלוגת ההלבשה. לכאורה עשה דבר פשוט מאד למעני: הוא שיחד קאפו. למעשה נטל בכך סיכון, אלא שסיכונים מעין אלה היו חלק מהחיים במחנה. ראיתי בכך המשך לידידותנו הנושנה וחלק מהמחויבות לסולידריות הפלונסקאית.

בפלוגת ההלבשה עבדתי במחיצתה של רוזה רובוטה. רוזה החליטה לקחת חלק במרד שתוכנן על ידי אנשי הזונדרקומנדו. בזכות ההיכרות בינינו ובזכות עבודתי ב"אוניון" [מפעל הנשק] זכיתי גם אני להיות בין המשתתפות באספקת חומרי הגלם לייצור הנשק.

בתחילה הועסקתי בהרכבת מנגנון זעיר שהיווה חלק ממצית הפגז. זאת היתה עבודה שדרשה דיוק וזהירות מרביים. המצית היה כל כולו זעיר ביותר ועלי הוטל למלא את תחתיתו. דריכה על גרגרי דינמיט שעלולים לגלוש ברגע של אי זהירות מתוך התחתית, תובעת מחיר יקר בנפש או בקטיעת גפיים. כשהגרמניה הממונה הסבירה לי את הסכנות בעבודתי ביקשתי ממנה להעביר אותי לעבודה אחרת, רצוי בתנועה. חששתי מעייפותי ונטייתי להירדמות בזמן העבודה. בקשתי התקבלה. הועברתי לתפקיד אחר, כמעבירה חומרים, בדרך כלל בורגי ברזל, לשמונה מכונות הרכבה.

מבחינת המחתרת הייתי יכולה להביא תועלת רבה יותר בתפקידי החדש. בלב רוטט מכובד האחריות מסרתי לרוזה כמה גרגרי דינמיט, אך הבחורים לא היו מרוצים מאיכות החומר. בת שבע סיפקה לי גליל ובו עיגולי חומר נפץ. לזה התייחסו הבחורים ביתר כבוד. זה היה החומר הנחוץ להם, מסרה לי אשת הקשר שלנו, רוזה.

עיגולי חומר הנפץ היו מועברים אלי ביציאה מהמפעל. הייתי מסתירה אותם על גופי ומוסרת לרוזה. המזל שיחק לי ולאלה גרטנר, המעבירה השניה: במשך חודשים לא נתפסנו… הרגשתי חלק מקבוצה, והיה בתחושה זאת משהו שנסך בתוכי אדרנלין. כמעט יום יום העברנו חומרי נפץ שיועדו לשמש חומרי גלם להכנת פצצות או נשק אחר עבור חברי המחתרת.

דויד שיתף אותי בסודו, ביודעו שיוכל לתת בי אמון… במחסן הלחם טמון סליק נשק, שני מטרים מן הקיר הימני ושני מטרים מן השער. וכאן מסר לי את הוראותיו האחרונות, שמילאו את לבי בתערובת בלתי אפשרית של פחד, התרגשות וגאווה על היותי חלק מהעניין: "כשתראו את הצריפים במחנה הגברים בוערים, הוציאו מיד את הנשק מהסליק ומסרו אותו מיד ללוחמים."

למרבה האסון, שום דבר לא פעל כמתוכנן ביום שבו אירע הכל… גופות ההרוגים היו פזורות בין הבלוקים. ראיתי איך כמה בחורים מנסים להימלט והם נורים ונופלים. ביניהם היה יוסף בורנשטיין, בן עירי.

חיה קרוין לבית כהן, יוצאת פלונסק, קחי אותי איתך!, ע' 66 ואילך