סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק

יום אחד נכנס ישראל שטרן לביתה של אגודת "האור" ובקול נמוך ובמילים מגומגמות במקצת ביקש סליחה: "בקשה לו אלינו. ברצונו להשמיע ב"האור" כמה הרצאות." חיצוניותו היתה דוחה. בלתי מגולח, לבוש בלויי סחבות, נעליו במצב איום – ריפוד של קש מזדקר מבין הסוליות הקשורות בחבלים. מי הוא? מהו? שמו כך וכך, משורר, מחבר שירים ביידיש. שמו לא אמר ולא כלום, שיריו לא היו ידועים. מה לעשות? איך אפשר להעלות דמות מוזנחת כזאת לדוכן בפני קהל שומעים?

לאחר ששתה כוס תה חם התאושש קצת וסיפר קצרות את קורות חייו, על הצרות והתלאות שעברו עליו מאז פרצה המלחמה [מלחמת העולם הראשונה]. ... הובטח לו שבקשתו תובא לדיון בישיבת הוועד שתתקיים באותו ערב. הוא הלך וכעבור שעה קלה נודע שהוא נכלא... רק מאוחר בערב עלה בידי אנשינו להוציאו מידי הגרמנים. הוא היה עייף, תשוש ונכה רוח. בישיבת הוועד שהתקיימה באותו ערב הוחלט, אחרי היסוסים מרובים, שלא להשיב את פניו ריקם ולערוך את הרצאתו למחרת בערב. הפרסום היה בלתי מספיק  ומשום כך רק מעטים באו להרצאה, אבל אלה שבאו – לא היתה להם כל סיבה להצטער על כך. כאשר נכנס שטרן לאולם הביטו עליו בתמהון כאילו רצו לשאלו: "מה ישמיע לנו ברנש זה?" אולם משפתח את פיו – הוא הרצה על י. ל. פרץ ויצירותיו – נשתנתה האווירה כבמטה קסמים. חברי "האור" היתה להם לא פעם הזדמנות לשמוע הרצאה יפה על נושא ספרותי, אך משהו בדומה להרצאה זו לא שמעו קודם לכן. היתה זו שירה בפרוזה, מלאכת מחשבת מכל הבחינות...

השומעים ישבו אחוזי קסם ומשסיים נתחלפו התפקידים. הפעם לא הוא, שטרן, היה המבקש, אלא שומעיו ביקשו ממנו לחזור על ההרצאה ולהשמיע הרצאות נוספות. שטרן כמובן לא סירב ותוך שבוע ימים נתן עוד שלוש הרצאות. כל פעם לא רק האולם אלא כל חדרי "האור" היו מלאים עד אפס מקום. שנים רבות זכר שטרן את ביקורו בעירנו וכל פעם שראה פלונסקאי בחוצות ורשה היה חוזר ואומר שביקורו זה היה לו קרן אור באפלה שאפפה אותו בזמן ההוא.

בינתיים יצא מאלמוניותו, שיריו הופיעו בכתבי העת החשובים ביותר, קובץ שיריו "מבית החולים" עורר עניין רב ומבקריו ראו בו אחת התקוות הגדולות של השירה ביידיש.

ישראל שטרן נספה בגטו ורשה.

מאיר פינקלשטיין ורבקה שחר, ספר פלונסק, ע' 211-212, 265