אריה מאיר שרד בזהות בדויה בברלין

אלפרד מאייר (אריה מאיר) נולד ב-1927 ברטיבור (Ratibor), בשלזיה עילית שבמזרח גרמניה (היום רציבוז' שבפולין), להוריו ולטר-שלמה והרטה לבית פרנקל. ב-1929 נולדה אחותו אילזה.

ב-1933 התגוררו ברטיבור כ-600 יהודים. ביום החרם של 1 באפריל 1933 נעמדו ברטיבור אנשי אס-אה מול חנויות יהודיות, משרדי עורכי דין יהודים וחדרי המתנה של רופאים יהודים והרתיעו את מרבית הלקוחות. אך למעט יום זה, הושעתה החקיקה האנטי יהודית ברטיבור עד 1937. בשלזיה עילית התקיימה האמנה להגנה על מיעוטים לאומיים, אך עם ביטולה ב-1937 הוחלו החוקים האנטי-יהודיים של הרייך השלישי גם בשלזיה עילית. במהלך פוגרום ליל הבדולח, ב-9 בנובמבר 1938, נשרף בית הכנסת ברטיבור וכן בתי יהודים ומרבית חנויותיהם. ב-1939 נותרו בעיר 282 יהודים. ב-1940 נלקחו גברים יהודים מרטיבור לעבודות כפייה. כדי להימנע מכך חיפש ולטר עבודה במקצועו כמהנדס. הוא מצא עבודה במפעל שעבד למען תעשיית המלחמה הגרמנית, ועבר לברלין. הרטה והילדים נותרו ברטיבור.

 

ולטר פנה לרשויות וביקש לאשר את מעברם של הרטה והילדים לברלין, וביוני 1942 אישר הגסטפו את בקשתו. היה זה ממש ברגע האחרון; ביולי החל גירוש יהודים מרטיבור. סיפר אריה, שהיה אז בן 15:

הגענו לברלין, לתוך מערבולת המלחמה. בשלושת החודשים הראשונים לא היתה לנו דירה. לא השכירו יותר דירות ליהודים. גרנו בתנאים עלובים - חדר ארונות זעיר שיהודים אחרים הקצו לנו. היינו ארבעה אנשים והיו לנו שתי מיטות... כמובן שאף אחד לא היה יכול לישון בשלווה, גם בגלל הפחד מהגסטפו שהיה עלול לבוא בכל שעה של היום או הלילה כדי לאסוף אותנו. התהלכתי עם הטלאי הצהוב... אסור היה להשתמש בתחבורה הציבורית... מצרכי המזון היו במשורה... התזונה היתה גרועה מאוד.

ולטר הצליח לסדר להרטה עבודה במפעל בו עבד. לאחר כשלושה חודשים הצליח לשכור שני חדרים אצל אלמנה יהודיה ותנאי המחייה של המשפחה השתפרו. הם חיו בצל הגירושים התכופים של יהודים מברלין למזרח. לאחר שנלקחה משפחה יהודית על ידי הגסטפו מהבניין בו גרו, החליט ולטר שעליהם לרדת למחתרת ולהסתתר. כל עוד היו בדירה, לא ענו כשמישהו צלצל בדלת ונחרדו מכל צליל צעדים במדרגות.

בינואר 1943 מצא ולטר זוג גרמני שהסכים להסתיר אצלו את שני הילדים תמורת תשלום ואריה ואילזה עברו אל בני הזוג. בפברואר הגיעו ההורים למקום המסתור של ילדיהם כשהם נסערים, ללא מעיל או כובע, לבושים בחלוקי העבודה שלהם, וסיפרו שנערכה פשיטה על המפעל בו עבדו, וכל היהודים שעוד עבדו שם נתפסו. הם הצליחו לחמוק ונערכו סריקות אחריהם. ולטר והרטה שהו מספר ימים עם ילדיהם ואחר כך הסתתרו במקומות נפרדים. ולטר שהה במרתף קטן וטחוב עליו שילם הון תועפות לבעלים, וזה סחט אותו והתעלל בו בכל דרך. מרבית הזמן לא התיר הבעלים לוולטר להיכנס למרתף ועל ולטר נגזר לשהות לילות וימים ארוכים ברחובות. ולטר ואריה הצליחו להגיע לדירה בה גרו קודם לכן, אך זו היתה חתומה על ידי הגסטפו. "קרענו את החותם, פתחנו את הדלת ותוך דקה לקחנו כל מה שיכולנו לשאת", סיפר אריה, "כך פרצנו לדירה שלנו והרגשנו כמו פושעים".

לאחר כחודשיים ללא עבודה החליט ולטר שלא יוכל עוד לשרוד בלי עבודה. הוא מצא עבודה במפעל שאת בעליו הכיר. הבעלים קיבל את ולטר לעבודה ללא מסמכים או רישום בלשכת התעסוקה, והתנהג אליו בהוגנות. מכיוון שברלין היתה נתונה להפצצות, פונה המפעל בו עבד ולטר יחד עם מפעלים נוספים מזרחה, אל שלזיה. בעל המפעל הציע לוולטר לעבור עם המפעל, אך ולטר סירב כיוון שלא רצה לעזוב את רעייתו וילדיו. בינתיים ארגן ולטר עבור אריה מקום מחוץ לברלין, בכפר פיכטנוואלדה (Fichtenwalde), שם עבד אריה במשק חקלאי ובבית המשפחה. עבור בתו אילזה מצא ולטר עבודה אצל משפחה גרמנית כעוזרת, ובביתה של משפחה זו יכלה אילזה ללון. הרטה הסתתרה במקום אחר. לאחר פשיטה שעשה הגסטפו במקום שהותו של אריה בפיכטנוואלדה, חמק אריה בעור שיניו וחזר לברלין.

ולטר מצא עבודה חדשה. באפריל 1943, שלושה ימים בלבד לאחר שהחל לעבוד במקום החדש, הוסגר לידי הגסטפו וב-17 במאי שולח לאושוויץ. הרטה, אריה ואילזה מצאו עצמם לבד בברלין ללא ולטר שדאג עד אז לכל צרכיהם. הרטה התייאשה והודיעה לילדיה כי עדיף לה להסגיר עצמה לגסטפו. "ממילא יתפסו אותנו", אמרה, "וכך נתאחד עם אבא." אריה הניא אותה מהרעיון ואמר: "כמה שלא יהיה לי רע, לא אתמסר לעולם לידי הגסטפו".

לאחר מעצר האב עסק אריה בן ה-16 בחיפוש מתמיד אחר מקומות מסתור עבורו ועבור אמו ואחותו. לאיש מהם לא היתה תעודת זהות. לעתים שהו יחד, לעתים נפרדו, וכל הזמן עברו ממקום למקום כשהם מתחמקים מפשיטות הגסטפו ומבדיקות שערכו שוטרים ברחובות. הם בילו שעות רבות בחוץ ולעתים לא התראו כלל במשך שבועות. כספם הלך ואזל והם עבדו בעבודות מזדמנות לתקופות קצרות, מחשש שיזוהו כיהודים. אריה גר בחדר בדירה מוקף גרמנים. סיפר אריה:

בבניין בו גרתי, מלבד שתי משפחות, כולם היו נאצים. הברכה "הייל היטלר", נאמרה בוקר, צהריים וערב, ואם ירדנו למקלט, נאמרה שוב... בדירה בה היה חדרי גרו בני זוג יחד עם בתם. האיש היה נאצי מושבע. כמעט בכל ערב נאלצתי לשבת אתו ולדבר על פוליטיקה. איזה שונא יהודים היה האיש הזה! הייתי חייב לגדף את היהודים יחד אתו. אילו רק ידע מי אני, אני משוכנע שהיה מרסק אותי במו ידיו!

בשני ימי הפצצות על ברלין על ידי בעלות הברית בנובמבר 1943 איבדו הרטה, אריה ואילזה את כל רכושם שהיה מפוזר בין מכרים שונים. הדירות של מכריהם עלו באש ולא נותר להם דבר. בכל יום נאבקו על מציאת מקום לינה ומעט מזון, והמשיכו לעבוד בכל עבודה מזדמנת. השלושה שרדו גם את ימי הקרבות בברלין באביב 1945 והתאחדו לאחר שחרור ברלין בידי הצבא האדום. על הימים הראשונים אחרי השחרור סיפר אריה:

האזרחים מילאו טפסים והונפקו כרטיסי מזון. כמובן שגם אני נרשמתי, והפעם בשמי האמיתי. דיירי הבית השתוממו, כי עד כה היה שמי שונה... כעבור ששה שבועות הצלחתי להשיג לנו דירה יפה בת חדר וחצי בבניין חדש, דירה שהיתה שייכת לנאצים שברחו בשעת הקרבות. הלכתי ללשכת הדיור וביקשתי טופס כניסה לדירה. התהליך היה פשוט... באותם ימים היו ליהודים כמה יתרונות.

אריה החליט לעזוב את גרמניה. הוא נפרד מאמו ואחותו ובאוקטובר 1945 עזב את ברלין והגיע למחנה העקורים ברגן-בלזן. משם עבר בינואר 1946 לבית הילדים בלנקנזה שבהמבורג. באפריל 1946 עלה דרך מרסיי לארץ ישראל יחד עם קבוצת ילדים ובני נוער ומדריכיהם והתיישב בקיבוץ דורות. הוא התגייס לפלמ"ח ונפצע קשה במלחמת העצמאות. כתב אריה בזכרונותיו:

"זכיתי" להיפצע ואפילו נחשבתי לחלל במשך תקופה מסוימת. אך ניצלתי בנס וברגע האחרון פוניתי לבית החולים בפינוי אווירי נדיר באותם הימים. את כל זה קיבלתי באהבה גדולה כי היה זה לצורך הגנה על מולדתנו, מדינת היהודים – היא מדינת ישראל, הבית הלאומי שלנו בו יישב עמנו לבטח ואיש לא יחזירנו למקום בו היינו במהלך הסיפור שלפניכם (קרית ביאליק, 2005).

הרטה ואילזה-אילנה עלו ב-1948 לישראל.

ב-1955 מסר אריה מאיר ליד ושם דף עד לזכר אביו ולטר. ב-2015 נמסרו לארכיון יד ושם, במסגרת הפרויקט הלאומי " לאסוף את השברים ", תצלומים ומסמכים של משפחת מאיר, שחלקם מופיעים כאן, וכן נמסרו זכרונותיו של אריה מימי המלחמה, בגרמנית ובעברית.