משפחת גנז שרדה בזהות בדויה בקרואטיה

כשפלשו הגרמנים ליוגוסלביה היה יוסף בן ה-9 לקראת סיום שנת הלימודים השלישית בבית הספר היסודי היהודי בזגרב ודוד בן ה-15 היה תלמיד תיכון. תחת האוסטשים נגזר על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב, למסור את כל התכשיטים, להירשם בקהילה ולקבל תעודות זהות מיוחדות ליהודים. מישו נאלץ לסגור את בית העסק שלו. זמן מה לפני שנכנסו הגרמנים לזגרב רכשו מישו ואירנה בית פרטי עם גינת עצי פרי בשכונה מרוחקת ממקום מגוריהם ועברו אליו כמה שבועות לאחר כיבוש העיר. בית זה היווה פתח הצלה ראשוני עבורם. איש לא הכירם במקום החדש והם חיו ללא חשש שמישהו יזהה אותם כיהודים ויסגירם. הם ביקשו משוער הבית הקודם בו גרו בשכירות, שהיה ידידם, לשמור עבורם על דברי הדואר ולא סיפרו לו לאן הם עוברים. באחד הימים הגיעו אוסטשים לבית הישן של משפחת גנז וביקשו לקחת את מישו למחנה. מישו כבר היה בבית החדש. מישו ואירנה החליטו לברוח מזגרב בעזרת חברים, ובעיקר בעזרת אנטוניה פישביין, שהיתה נשואה ליהודי והיתה במקור מדבליאצה. סיפר יוסף:

אנטוניה פישביין הצילה אותנו. מגיע לה להיות חסידת אומות העולם... היא נולדה וגרה בכפר בו התחתנו הורי בדבליאצה. בעלה הרמן היה יהודי מבוסניה, קבלן בנין עשיר מאוד, והם התגוררו בזגרב. היא היתה אישה עם כושר ארגון ובעלת תושיה בלתי רגילה... היא נסעה לקובאצ'יצה [Kovačica, העיר הסמוכה לכפר הולדתה, שהיתה באותו הזמן תחת השלטון הגרמני] ... ושיחדה את מפקח המשטרה שהלך אתה לבית המשפט. לפני כן דאגה להביא שני שיכורים מבית המרזח ושילמה לכל אחד מהם 100 דינר והם העידו בשבועה על כל מה שהיא אמרה, וכך השיגה מסמכים מזויפים עבורה ועבור בעלה.

אנטוניה והרמן עזבו את זגרב והגיעו לעיר ספליט שבדלמטיה, ששכנה באזור השלטון האיטלקי. אנטוניה החליטה לחזור לכפר הולדתה ולהציל אנשים נוספים. סיפר יוסף:

היא אמרה לבעלה: 'הרמן, אני הצלתי אותך, ועכשיו אתה תישאר פה, ואני אציל את מישי [מישו גנז]'. למרות התנגדות בעלה היא הסתכנה וחזרה לכפר הולדתה. כדי להגיע לכפר היה עליה לעבור דרך שלוש מדינות, לצאת מהשלטון האיטלקי ולעבור דרך קרואטיה האוסטשית ומשם לסרביה. ... בתחילה היא הגיעה לזגרב, אספה מאתנו תמונות, לקחה תמונה משפחתית וגזרה עם מספרים את הפנים. היא הצילה 12 יהודים: את האחים של בעלה, אותנו הארבעה ועוד זוג.

אנטוניה חזרה לזגרב עם מסמכים עבור בני משפחת גנז, מסמכים עם שמות הונגרים - מיקלוש ואילונה באלוב (Balogh) ובניהם איבו (Ivo) וז'וזף - וביקשה מהם ללמוד ולשנן את השמות החדשים. מישו הצליח לגבות חלק מהחובות שהיו חייבים לו מסחר הנוצות ובני המשפחה עזבו את זגרב ב-15 ביולי 1941 יחד עם אנטוניה. לפני שעזבו השמידו את מסמכיהם המקוריים כדי שלא יוותר דבר המעיד על יהדותם. סיפור הכיסוי שלהם היה שהם יוצאים לחופשה בת שבועיים בספליט. במזוודות שלקחו היו בגדים לשהות ממושכת, לרבות מעילי חורף וגרביים חמות. הם חששו מביקורת הגבולות. גם הפעם נחלצה אנטוניה לעזרתם והצליחה לחלץ את מישו מחקירה של משטרת הגבולות האוסטשית. אנטוניה הסתירה אצלה את הטלית, התפילין וסידור התפילה של מישו, שלא הסכים לעזוב את זגרב בלעדיהם. הם הגיעו לספליט ולאחר זמן קצר עברו לעיר הנמל שיבניק (Šibenik). להרמן היו קשרים עם קבלנים במקום, והוא ארגן עבורם עבודה במפעל אלומיניום. מישו ניצל את כישוריו כחייט ותפר נעלי בד, אותן מכר וכך סייע לפרנסתה הדלה של המשפחה. שלוש וחצי שנים הצליחו ארבעת בני משפחת גנז לשרוד בעודם מתחזים להונגרים נוצרים. הם סבלו ממחסור במזון וחיו בחשש מתמיד. סיפר יוסף:

היו שכנים שחשדו. בפרט שכן אחד ממול, שתמיד שאל: 'מי אתם? מה אתם? מה עושה אבא? למה באתם? ... למה לא רואים אתכם בכנסייה ביום ראשון?' היה פחד נוראי שיגלו מי אנחנו.

ב-3 בנובמבר 1944 שחררו הפרטיזנים של טיטו את שיבניק. מישו התנדב לסייע לפרטיזנים כחייט ודוד, שהיה כבר בן 18, הצטרף לפרטיזנים ולחם בשורותיהם לשחרור טרייסט ומקומות נוספים. לאחר המלחמה התגייס דוד לצבא היוגוסלבי וב-1946 שוחרר מהשירות הצבאי. יוסף בן ה-12 החל ללמוד בבית ספר שהקימו הפרטיזנים בשיבניק ולאחר סיום שנת הלימודים התאחד עם הוריו שהיו בזגרב. הוריו של מישו וכל אחיו ואחיותיו נרצחו בשואה.

ב-1948 עלו בני משפחת גנז לישראל. דוד ויוסף הצטרפו לקיבוץ ומישו ואירנה התיישבו בחיפה. ב-2011 נמסרו לארכיון יד ושם, במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים", תעודות עם שמותיהם הבדויים של בני המשפחה, תעודות שעזרו להם לשרוד בתקופת השואה. חלקן מוצג פה.