זיגמונט וזוז'יה פישהב שרדו בזהות בדויה בפולין

ביולי 1939 גויס זיגמונט לצבא הפולני והוצב בפשמישל כמנהל בית המרקחת של בית חולים שדה צבאי. כשפרצה המלחמה פונה בית החולים מזרחה, לירוסלב. תוך זמן קצר הגיעו הגרמנים לירוסלב. בסוף אוקטובר ארגן זיגמונט לעצמו ולקצינים נוספים תעודות מעבר מזויפות וחזר לקרקוב.

הצבא הגרמני כבש את קרקוב כבר ב-6 בספטמבר 1939 ומיד החלה רדיפת היהודים. במרס 1941 הוקם בקרקוב גטו. בני משפחת פישהב היו בין הכלואים. זיגמונט מצא עבודה במוסך של רכבים צבאיים וחיפש כל דרך לצאת מהגטו. סיפר זיגמונט:

ניתן היה להשיג תעודת זהות (Kennkarte) מזויפת ותעודת לידה קתולית, לברוח מהגטו ולחיות על תעודות 'אריות'. היו גם יהודים וגם פולנים שתמורת תשלום סיפקו את התעודות המזויפות. מי שהיה לו מראה 'טוב', זאת אומרת, לא דמה ליהודי... היה לו סיכוי להינצל. בדרך כלל צריך היה ביטחון עצמי כדי שבסביבה זרה שבה גרים 'ארים', לא יתעוררו חשדות. ברחובות הסתובבו פולנים שכונו שמלאצובניקים. היה להם 'חוש ריח' טוב לגילוי יהודים... כאשר גילו יהודי הוא היה צריך לשלם להם כסף רב, אחרת היו מסגירים אותו למשטרה, ואז האדם היה אבוד. את הגברים היו תופסים, גוררים לכניסות של בתים ומצווים עליהם להוריד את המכנסיים כדי לבדוק אם הם נימולים.

זיגמונט השיג תעודות זהות מזויפות בשם משפחה בדוי - קמינסקי. "היה לנו מראה 'טוב'," סיפר זיגמונט, "והחלטנו לברוח מהגטו". באוקטובר 1942 רווחו בגטו שמועות על אקציה קרבה. זיגמונט, זוז'יה ויורצ'ק חמקו מהגטו והגיעו לעיירת הנופש פיבניצ'נה (Piwniczna), שם שהו בפנסיון אותו ניהלו בני זוג פולניים. הפולנים חששו מהפשיטות הגרמניות על פנסיונים בחפשם אחר יהודים, ולאחר זמן קצר החליטו לסגור את הפנסיון. זוז'יה ויורצ'ק ברחו לוורשה, שם קיבלו סיוע מהוועד היהודי שעבד בשיתוף פעולה עם ארגון ההצלה הפולני ז'גוטה. הם עברו מדירה לדירה וחיו בפחד מתמיד מהלשנה. זיגמונט הצליח להשיג עבודה כפקיד בחברת צרכי בנייה בעיירה דומב, ונסע לשם. סיפר זיגמונט:

יום אחד, היה זה יום ראשון, טיילתי קצת אחרי הארוחה... ראיתי קבוצת אנשים שצועדת רגלית... אלה היו יהודים. הם הלכו בכיוון המחנה הגרמני בדומב... נראה שהלכו כבר כברת דרך... בקושי הלכו. הלכו לעבודה, עייפים מאוד. עמדתי והסתכלתי... אני יהודי כמוהם, אבל חופשי ולא יכול לעזור להם. זה היה עצוב מאוד. הרגשתי מאוד בודד. רחוק, אבל כל כך קרוב אליהם.

מדומב הועבר זיגמונט למשרד הראשי של החברה בסנדומייז'. לאחר זמן קיבל אישור מהממונים עליו להביא את אשתו ובנו והם הצטרפו אליו. בעקבות הלשנה, נעצרו זיגמונט, זוז'יה ויורצ'ק ונלקחו לתחנת המשטרה בחשד שהם יהודים. כל טענותיו של זיגמונט שהוא פולני קתולי נפלו על אוזניים ערלות. לגבי זוז'יה היה להם ספק, אך נישואיה ליהודי, מבחינתם, ביטלו את זכויותיה. המסמכים שלהם הוחרמו ולאחר מספר שבועות בכלא נשלחו השלושה לגטו סנדומייז' וגרו שם בחדר במרתף. זיגמונט עבד בניקיון מחוץ לגטו ותכנן לברוח עם זוז'יה ויורצ'ק. ביום המיועד לבריחה, מנעו הגרמנים יציאה מהגטו. הגטו הוקף בשוטרים ואנשי גסטפו ושתי משאיות הוצבו מחוצה לו. בסלקציה שנעשתה במקום לא הורשו זיגמונט וזוז'יה לראות את בנם ונשלחו למחנה עבודה בפיונקי (Pionki). מפקד המשטרה הבטיח לזיגמונט שלא יאונה כל רע ליורצ'ק והבטיח לו שיעביר את הילד לקרקוב לכתובת אותה מסר לו זיגמונט. סיפר זיגמונט:

זה היה יום איום ונורא. את הבנצ'יק שלנו, יורצ'ק, לא ראינו עוד מאז אותו יום במאי 1943. בזמן הנסיעה למחנה העבודה שמרו עלינו אוקראינים. נתתי לאחד מהם שעון זהב שהיה על פרק ידי, וביקשתי ממנו שייתן לנו לחזור לילד שלנו, אבל הוא לא הסכים. אז רק הבנו איזה אסון קרה לנו.

בפיונקי עבדו זיגמונט וזוז'יה בבית חרושת לאבק שריפה. מרגע הגעתם חשב זיגמונט איך לברוח. לאחר כשבועיים הצליח לברוח דרך פרצה בגדר המחנה והגיע לקילצה, לדירת המסתור של הוריה של זוז'יה, אמיל וסלומאה פינדר, שם שהו גם אחיו של זיגמונט איז'יו ואשתו רישיה. זוז'יה הגיעה לקילצה כמה ימים אחריו. הם שהו ששה אנשים בחדר אחד. כשהגיע מישהו מהשכנים, הסתתרו זיגמונט וזוז'יה מאחורי המיטה והתכסו בשמיכה. הסכנה שייחשפו גברה מיום ליום. זיגמונט יצר קשר עם האדם שסיפק לו את המסמכים על שם קמינסקי וקיבל ממנו מסמכים מזויפים חדשים על שם זיגמונט ורוזה גרבובסקי. כספם אזל וזיגמונט החליט לעזוב ולחפש עבודה. כל מה שמצא היה  עבודה עבור זייפני התעודות. הוא נסע ברכבת בין קרקוב לוורשה והביא לקרקוב טפסים ריקים של תעודות זהות. הדרכים והרכבות היו מלאות שוטרים ונקודות ביקורת. "ברכבות דיברו בדרך כלל על היהודים", סיפר זיגמונט, "הייתי צריך להשתתף בשיחות האלה... להביע שמחה". איש הקשר שלו בקרקוב נתפס על ידי הגרמנים וזיגמונט חיפש עבודה אחרת. הוא נדד ממקום למקום עד שהתיישב בעיירה ויירחומלה (Wierchomla), בה עבד כפקיד בחברה שסיפקה חומרי בנייה. זיגמונט זייף עבור זוז'יה מכתב המעיד כי התקבלה לעבודה בחברת הבנייה כדי להוציא עבורה אישור מעבר מקילצה. בסוף 1943 הגיעה זוז'יה לוויירחומלה. זיגמונט ניסה לחלץ גם את אחיו ורישיה מקילצה, אך לא עלה בידו. הם נתפסו יחד עם הוריה של רישיה בעקבות הלשנה של שכנה פולניה. ההורים ואיז'יו נרצחו ורישיה שולחה לאושוויץ ושרדה. אלכסנדר, אביו של זיגמונט, נרצח. כך עלה גם בגורלם של אחותו של זיגמונט, ידז'ה, בתה הלנקה, אחיו הצעיר סאלק, רעייתו ובתם.

זיגמונט וזוז'יה נשארו בוויירחומלה עד שחרורה על ידי הצבא האדום וחזרו לקרקוב. הם חיפשו את בנם בכתובת בקרקוב אליה הבטיח השוטר לשלוח את הילד, אך לשווא. משם נסעו לסנדומייז' בתקווה שאולי בכל זאת ימצאו את בנם. הם שמעו מעדי ראייה שהיו במקום, שכל היהודים שנשארו לאחר שהם-עצמם הועמסו על המשאיות, פונו ליעד בלתי ידוע ואיש מהם לא חזר. זיגמונט וזוז'יה חזרו לקרקוב שבורי לב. לאחר זמן קיבלו לידם את בתי העסק המשפחתיים. זיגמונט הפעיל מחדש את בית המלאכה לחותמות של אביו, וזוז'יה ואחותה רישיה פתחו את חנות התמרוקים. עקב הקשיים בניהול עסקים פרטיים בפולין הקומוניסטית עזב זיגמונט את בית המלאכה ועבד כרוקח, מקצוע לו היה ביקוש רב באותו זמן. הם אימצו לעצמם את שם המשפחה ששימש אותם בזהותם הבדויה - קמינסקי. ב-1947 נולדה לזיגמונט וזוז'יה בת, זושיה-סופיה, וב-1964 עלו שלושתם לישראל.

ב-1999 מסרה סופיה דיאמנט ליד ושם דף עד לזכרו של אחיה אותו לא פגשה מעולם, יז'י, וקרובים נוספים. ב-2019 וב-2021 נמסרו ליד ושם עשרות תצלומים משפחתיים ומסמכים במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". כן נתרם לוח אמייל עם שמותיהם של בני משפחת פישהב שנרצחו בשואה. לוח זה היה על מצבתה של רגינה פישהב שהלכה לעולמה ב-1940, בבית העלמין היהודי בקרקוב.