איזה הרניק (ישראלה הרגיל) שרדה בזהות בדויה אצל משפחת מיקלאשווסקי בברודי ובקרקוב

איזה (Iza) הרניק נולדה ב-1938 בברודי שבפולין, בתם היחידה של קלמן-קארל ואלזה לבית כהנא, מורים ומוזיקאים עם נטייה לציונות שהיו מעורים בתרבות הפולנית. קלמן לימד בבית הספר היהודי. הוא ניהל את מועדון המוזיקה "הזמיר", ניצח על תזמורת המועדון וניגן בכינור, ואלזה ניגנה בפסנתר.

ב-20 בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את ברודי. בתי החרושת והחנויות בעיר הולאמו, וּוַעד הקהילה היהודית פוזר. בראשית ינואר 1940 הוגלו לרוסיה כמה מהסוחרים הגדולים ופעילי הציבור היהודי, ואִתם גם מקצת הפליטים הרבים שהגיעו לברודי באוקטובר-נובמבר 1939 ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים.

ב-22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לשטחי ברית המועצות. רק מעטים הצליחו להתפנות (אווקואציה) מברודי לתוככי ברית המועצות, ושמונה ימים אחר כך נכבשה העיר. קלמן, אלזה, איזה בת השלוש ושיינדל אמה של אלזה הסתתרו באותם שמונה ימים במרתף של בית הרוס מאימת ההפצצות. כשבועיים לאחר כיבוש ברודי, תפסו הגרמנים כ-250 נשים וגברים יהודים, מורים, רוקחים, עורכי דין, מהנדסים, בעלי עסקים ועוד. לאחר שחקרו אותם והתעללו בהם, רצחו אותם והטילו את גופותיהם לבור סיד ליד בית הקברות. בין הנרצחים היו אלזה הרניק ואחיה הרוקח שויילק כהנא.

 בינואר 1942 נכלאו יהודי ברודי בגטו. איזה שהתה בגטו עם סבתה שיינדל אך הוברחה מהגטו והוסתרה בבית מכרו הפולני של קלמן, יאצנטי-יאצק מיקלאשווסקי, ואשתו מריה. שיינדל נספתה בגטו וקלמן ברח מהגטו והסתתר בבור בכפר סמוך לברודי בסיועו של יאצק. סיפרה ישראלה (איזה):

למדתי את התפילות... אסור היה לי להגיד שאני יהודיה וזה בגיל מאוד צעיר, בגיל שלוש... שיננתי לי תולדות חיים חדשים... הורי נהרגו בהפצצה באחד הכפרים ואני ניצלתי והובאתי לקרובים שלי... לא קראתי להם אבא ואמא, קראתי להם דוד ודודה ושמי היה אווה מיקלאשווסקי. הייתי חייבת לשנן גם את שמי.

בתחילה היתה איזה חופשיה לשחק בחצר, אבל השכנים חשדו שיאצק ומריה מסתירים יהודיה, ועקב החשש מפני הסגרה נמסרה איזה לידידה של בני הזוג מיקלאשווסקי. ממנה הועברה בעגלה רתומה לסוס, כשהיא עטופה ומוסתרת בתוך קש, לכפר למשפחה מרובת ילדים. מחשש להלשנה הועברה שוב, הפעם לאישה מבוגרת שהיתה פולקסדויטשה (ממוצא גרמני אתני). לאחר זמן מה חזרה לביתם של יאצק ומריה בברודי. "אסור היה לי לצאת. אסור היה לי להיראות, אפילו לא לעבור ליד החלון", סיפרה ישראלה (איזה), "הייתי צריכה להתחבא בבית". איזה נהגה לחלץ את עצמותיה ולשאוף אויר צח בטיולים ליליים קצרים בחצר הבית יחד עם ולדיסלווה, בתם של יאצק ומריה שהיתה מבוגרת ממנה בארבע שנים. הן היו מטיילות בלילות ומשוחחות.

יאצק ומריה החליטו לעזוב את ברודי יחד עם בתם לקרקוב ולקחו אתם גם את איזה. ערב נסיעתם לקחו את איזה להיפרד מאביה במקום המסתור שלו. הם ביקשו ממנה לא לספר לו על עזיבתם כיוון שחששו שירצה להשאירה אתו. קלמן הצליח לברוח ממקום המסתור שלו, להבריח את הגבול ולהצטרף לשורות הצבא האדום.

בקרקוב היתה איזה חופשיה להסתובב ולשחק עם הילדים בחצר בזהותה הבדויה והלכה לגן ילדים שנוהל על ידי נזירות. היא שמעה מהמבוגרים והילדים בסביבתה שיהודי זה משהו שלילי, איום ונורא – יש לו גבנון ואף עקום והוא מכוער וזוועתי. היהודים רצחו את ישו, סיפרו לה, הם צלבו אותו. סיפרה ישראלה (איזה):

לא רציתי בשום אופן להשתייך לדבר הזה [ליהדות]... סביב הדת [הנוצרית] יש לי הרבה מאוד זכרונות טובים, יפים. הולכים לכנסיה בכל יום ראשון, מתלבשים, מתגנדרים, והכנסייה יפה. המראות היחידים הם אסתטיים: תמונות יפות, חלונות צבעוניים, אווירה שקטה, תאורה נעימה... זה עורר בי אסוציאציות חיוביות: הכומר, התפילה, השירה, האורגן. הכל יפה, ואני חלק מזה. אבל קיים הפחד... לגלות שאני יהודיה.

בינואר 1945 שוחררה קרקוב על ידי הצבא האדום. איזה נשארה עם משפחת מיקלאשווסקי והחלה ללכת לבית הספר. אחד מדודיה, אחי אמה שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה, איתר אותה בקרקוב ורצה לקחתה אליו. הוא הציע ליאצק כסף. יאצק סירב. הוא הבטיח לאיזה שהיא תישאר אתם. "הבטחתי לאבא שלך", אמר, "שלא אמסור אותך לאף אחד, רק לו - אם ישרוד". קלמן שרד. הוא הגיע לקרקוב כדי לפגוש את בתו. יותר משלוש שנים לא התראו. סיפרה ישראלה (איזה):

יום אחד בהפסקה קוראים לי למשרד ואומרים לי שמישהו, איזה קרוב, מחכה לי, שהוא לא יודע את הדרך הביתה ואם אסכים ללוות אותו. ואני אומרת: "כן". נגמרו הלימודים ואני יוצאת ורואה איש לבוש יפה בחליפה ומזוודה. מגולח – איש נחמד. הוא אומר לי שלום ומתחיל לדבר איתי... הוא שואל על המשפחה... הוא קצת מלטף אותי וזה נראה לי טבעי... מגיעים הביתה והם פורצים בצעקות: קארל! קארל! אווניו, זה אבא שלך! ואני נאלמת דום. בורחת משם, מתחבאת ויותר לא רוצה לגשת אליו.

בפברואר 1946 נפרדה איזה ממשפחת מיקלאשווסקי ועברה עם אביה לביילסקו. שם החלה בתהליך הדרגתי של התקרבות לאביה והכרה ביהדותה. ב-1948 עלו קלמן ואיזה לישראל דרך צרפת. לאחר תקופה קצרה בתל אביב עברה איזה לקיבוץ רמת יוחנן. שמה שונה לישראלה. לאחר המלחמה פסק קלמן לנגן ולא עסק עוד במוסיקה. "ברגע שהתברר לו שאמי נרצחה על ידי הגרמנים שם מחוץ לברודי וזה התברר לו זמן רב אחרי", מספרת ישראלה, "הוא ניתק עצמו ממוסיקה. הוא כאילו קידש את זה, את האהבה הזו שלו עם אמא". ארבע שנים לאחר שהגיעו לישראל הלך קלמן לעולמו.

ב-1955 מסרה ישראלה הרניק ליד ושם דפי עד לזכר אמה אלזה וקרובים נוספים. ב-1982 הכיר יד ושם ביאצק ומריה מיקלאשווסקי ובבתם ולדיסלווה כחסידי אומות העולם.

ישראלה למדה אמנות בלונדון, לוס אנג'לס וניו יורק. יצירותיה הוצגו בתערוכות רבות. בתערוכת היחיד "פוטו ארוזיה (2007)" נגעה לראשונה בזכרונותיה מתקופת השואה. ב-2009 הציגה את התערוכה "פוטו ארוזיה II". כמה מיצירותיה נמסרו לאגף המוזיאונים ביד ושם. היצירה "קפלה" מוצגת בתערוכה מקוונת זו.