חברות
לילי קשטיכר
מנחת תרבות במחנה, ארגנה לילי לחברותיה.
לילי (אליס) קשטיכר נולדה בשנת 1923 ביוגוסלביה. בת 21 שולחה מהונגריה לאושוויץ, לאחר שנתפסה בפעולות מחתרתיות. מאושוויץ שולחה למחנה אוברהוהנאלבה בחבל הסודטים, שם עבדו כ־400 אסירות בבית החרושת "לורנץ" בייצור רכיבי רדיו, נורות ונשק. הנשים קיבלו כל יום ראשון, פעם בשבועיים, זמן לניקיון אישי, לכביסה ולטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי מעין "מנחת תרבות" בה השתתפו כ־20 נשים, שהתחרו בציור ובכתיבה של שירים וסיפורים. הנשים בנו במה מכמה ארגזים, דקלמו, הציגו, התווכחו, יצרו פסלים מתפוחי־אדמה, הלחינו מנגינות לשירים, שרו וחלמו על השחרור. הניירות נאספו מדלתות המפעל, או ממכלי אשפה, ואילו את כלי הכתיבה לקחה לילי מהקאפו, כאשר הייתה יוצאת ביום ראשון אחר־הצהריים. היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. כאשר עלתה ארצה בשנת 1948 הצליחה להביאם עמה. רוב הבנות שרדו. לילי נפטרה ב־1973.
רק דבר אחד עמד לפני: לעודד את היהודיות שם לא להתייאש, לא להתאכזב, לא להיות פסימיות ולהחזיק מעמד.
"יגיע המחר" / וולי גראי
...לפתע אני רואה טוב יותר ויפה יותר,
עיני נפקחות והן רואות את הפלא:
עולם חדש...
...ובעולם החדש והנפלא, אני רואה בנות,
בהירות שיער, שחורות וחומות, בנות יפות
מביטות מאחורי הסורגים ופניהן
מיוסרות מצער ובעיניהן דולקת להבה, ...
...הנה הנה כבר
עוד רגע ונמוגים הסורגים!
שמחות הבנות ומחוללות
נהנות מן העולם החדש.
כל פרח בעיניהן פליאה,
הנה העולם שציפו לו כל כך!
...ובעיניים גאות ומאושרות מסתכלות
לרגע לאחור: אין עוד מבטי שנאה
ובני העולם החדש קוראים להן בקול רם:
בנות, מהרו, הנה שלכן העולם!
"אמי" / דוקס ויצה
פעוטה הייתי, את צעדי הראשונים
רק התחלתי
אמי הייתה תמיד לצדי כמלאך שומר משמיים
עם חלוף הזמן גם לדבר ידעתי
"אמא" הייתה המילה הראשונה אותה למדתי לבטא
מילה ראשונה,המילה היפה ביותר
אמי היקרה תמיד שמרה עלי כעל אוצר נדיר
כמו על פרח מפני הרוח , אותו פן תעיף
את פצעי ריפאה בנשיקות פיה
ובהדרגה לימדתני כל תפילה ותפילה
מאז אני פונה אל האל בתפילה חרישית
ומבקשת לשמוע את תחינתי לשמור תמיד על בריאות אימי.
כשכל חבריך פוגעים בך, נוטשים ובוגדים
רע אחד לא ינטוש,ולא יבגוד ועליו תוכל לסמוך לעד
חבר זה לעולם לא יפגע בך, ולעד יהיה עמי
חבר כזה יש אחד בעולם והוא אימי
