תחילת הרצח ההמוני בשואה
גורלן של משפחות יהודיות ב-1941
משפחת גרינברג - יאשי, רומניה
רוזה-בלימה (לבית זילברמן) וחיים-יצחק גרינברג חיו בבוטושן (Botoşani) שברומניה. במלחמת העולם הראשונה שרת חיים בצבא הרומני. נולדו להם שישה ילדים. בבוטושן נולדו גמליאל-מילו (נפטר בגיל 9 מחצבת), שעיה (נ. 1918), טוני (נ. 1920), אברהם (נ. 1921) ואיטה (נ. 1925). לאחר הולדתה של איטה עברו בני המשפחה לעיירת הולדתו של חיים, הרלאו (Hârlău), שם נולד בנם מיכאל (נ. 1927). חיים עסק במסחר. המשפחה שמרה על אורח חיים מסורתי והילדים למדו בבית ספר יסודי יהודי. כדי שילדי המשפחה יוכלו להמשיך בלימודיהם התיכוניים עברה המשפחה ב-1933 ליאשי. שעיה הצטרף לפעילות בשומר הצעיר וכל ילדי המשפחה הלכו בעקבותיו. חיים התחיל לסחור בין יאשי לבוקרשט. מרבית השבוע היה בדרכים ובסוף השבוע חזר הביתה. טוני צורפה למזכירות והנהגת השומר הצעיר וב-1938 עברה לבוקרשט. בנובמבר 1940 עלתה לארץ ישראל. אביה הגיע מיאשי כדי להיפרד ממנה. "אם קשה לך ואם יש איזושהי חרטה, זו לא בושה", אמר לה, "אם זה יקרה, תחזרי הביתה." "איני מתחרטת. אני עולה", ענתה לו טוני. "אז למה לא סידרת גם לנו אפשרות לעלות, כך שנוכל לעלות יחד?" שאל חיים.
עם עליית יון אנטונסקו לשלטון ברומניה החלו בספטמבר 1940 רדיפות מאורגנות של יהודי יאשי – מאסרים שרירותיים, עינויים, סחיטת כסף, החרמת רכוש, תפיסת בתי-עסק ומפעלים, ביום משפטים באשמת השתייכות למפלגה הקומוניסטית ועוד. בנובמבר 1940 נהרסו שניים מבתי-הכנסת המפוארים בפקודת אנשי " משמר הברזל".
פוגרום יאשי
ערב פרוץ המלחמה נגד ברית-המועצות, בעת שיאשי הפכה למקום ריכוז של יחידות צבא רומניות וגרמניות, גבר המתח בין יהודים ללא יהודים. הופצו שמועות שיהודים אותתו למטוסי הסובייטים שהפציצו את העיר. בעקבות זאת החלו ב-28 ביוני 1941 התנפלויות על יהודים ובהן השתתפו חיילים רומנים וגרמנים, שוטרים ובייחוד תושבים רבים. את הפרעות בעיר ארגנו אנשי השירות המיוחד של המודיעין הרומני, לשכת הקשר עם הצבא הגרמני, ראשי השלטונות הצבאיים והאזרחיים הרומניים בעיר ויחידות צבא רומניות וגרמניות שחנו בעיר. אלפי יהודים נרצחו בבתים וברחובות. אלפים נעצרו בידי סיורים של הצבא הרומני והגרמני והובאו למרכז המשטרה. בבתי הנוצרים הופיעו בעוד מועד צלבים, איקונין וכתובות: 'כאן גרים נוצרים, אין יהודונים'. ב-29 ביוני 1941, 'יום ראשון השחור' בפי היהודים, נורו רבים מאלפי הגברים היהודים שרוכזו בחצר מפקדת המשטרה בידי חיילים רומנים וגרמנים. הניצולים וכן יהודים שנאספו מכל פינות העיר, נדחסו לקרונות משא סגורים בשתי רכבות ונשלחו לשני יעדים, קלרש (Cãlãraşi) וטירגו פרומוש (Tirgu Frumos), מרחק מאות קילומטרים מיאשי. אלפים מהם נחנקו או גוועו בצמא ברכבות. רבים – דעתם נטרפה עליהם. בפרעות יאשי נרצחו כשליש מיהודי העיר, למעלה מ-14,000 יהודים, מרביתם במשך יומיים – 29 ו-30 ביוני 1941. הפרעות לוו בשוד, אונס והרס רב.
בין הגברים שנאספו בחצר המשטרה היו חיים ובניו שעיה, אברהם ומיכאל בן ה-13. סיפר מיכאל:
ביום ראשון התעוררנו בשעות הבוקר המוקדמות, לקול המולה גדולה ברחובות. צעקות. יריות באוויר. קריאות: "יהודים, לצאת החוצה!". ... הגרמנים וגם חיילים רומנים התפרשו בכל הרחובות. יהודים החוצה! כל הגברים החוצה! הלכו מבית לבית, דפקו, חיפשו בכל בית והוציאו את כל האנשים לרחובות. ... כל מי שהיה זכר ומעל גיל 13 הוצא מהבית. ... כל אחד עבר בדיקה וחיפוש גופניים תוך מכות וקללות. זה התחיל בחמש בבוקר ונמשך שעות. ... כולם נלקחו לחצר המשטרה. אלפים. ... עד כדי כך צפוף היה שאי אפשר היה לשבת על הרצפה. ... כמו סרדינים. ... בשלב מסוים עלו חיילים גרמנים עם מקלעים ... על גג הבניין והחלו לירות לתוך ההמון.
במהומה שנוצרה לא הצליח מיכאל לראות את אביו ושני אחיו. מיכאל הצליח לצאת מחצר המשטרה כשקפץ מעל החומה. הוא נלכד בזרם של אנשים שהובלו לתחנת הרכבת ומצא את עצמו נדחף לאחד הקרונות. מיכאל, שהיה נער צנום, הצליח לקפוץ מפתח צר שהיה בקרון ולחזור ליאשי. לאחר שעות של שיטוט ברחובות חזר הביתה. בבית מצא את אמו ואחותו. אמו סיפרה לו בוכייה שאביו חזר מחצר המשטרה, אבל כיוון שלא ראה אף אחד מהבנים, חזר לחפש אותם. חיים, שעיה ואברהם היו בין היהודים שנרצחו בקרונות הרכבת שיצאו מיאשי.
מיכאל היה בן פחות מ-14 כשמצא את עצמו אחראי לפרנסת אמו ואחותו. עקב שמועות על שילוח יהודים למחנות בטרנסניסטריה החליטו רוזה, איטה ומיכאל לעזוב את יאשי. הם חילקו את תכולת דירתם ביאשי, כיוון שלא הצליחו למכור דבר, וחברו לבני משפחתה של רוזה בבוטושן. בבוטושן נלקח מיכאל לעבודות כפייה בסביבות העיר ושם שהו השלושה עד לשחרור האזור בידי הצבא האדום באביב 1944.
ב-1947 עלה מיכאל לארץ ישראל והצטרף לגרעין של קיבוץ שמיר. אמו רוזה עלתה בעקבותיו ב-1954 ושש שנים אחר כך עלתה גם איטה, שנישאה אחרי המלחמה, עם משפחתה.
ב-1986 מסר מיכאל גבע (גרינברג) ליד ושם דפי עד לזכר אביו חיים-יצחק ואחיו שעיה ואברהם. ב-2012 מסרה טוני אילון (גרינברג) ליד ושם מסמכים ותצלומים משפחתיים במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים". חלקם מוצג בתערוכה.