משפחת טננבאום - לבוב, פולין (כיום אוקראינה)

ב-29 ביוני 1941 נכנסו הכוחות הגרמניים ללבוב ומיד החלו ברדיפת היהודים. אלפי יהודים נרצחו בחודשים הראשונים של הכיבוש וגזרות והגבלות הוטלו על יהודי העיר. הוריה של הלינה חיפשו כל דרך להציל את בתם. בתקופת עבודתו בתיאטרון הכיר יונאש את השחקנית סוזנה לוז'ינסקה והיא הציעה לו לקחת אליה את בתו. הלינה שהתה בזהות בדויה תחת השם הלנה סוסנובסקה בביתה של לוז'ינסקה כשנתיים עד לשחרור לבוב בידי הצבא האדום ביולי 1944. אמה ביקרה אותה כמה פעמים. על הפעם האחרונה בה נפגשו סיפרה אילנה (הלינה):

אמי הגיעה עוד פעם אחת. היא הביאה לי תעודה חדשה וביקשה להיפרד ממני. היא הודיעה לי שיותר לא תוכל לבוא ושעלי להישאר אצל לוז'ינסקה ולהיות "ילדה טובה". אני בכיתי והתחננתי בפניה שתיקח אותי אתה. ואז אמי אמרה לי שהיא בעצם נורא עייפה... והיא רק מקווה שאני אצליח להישאר בחיים ושלא אדאג לשום דבר... היא אמרה עוד שאם אצליח להישאר בחיים, עלי להתנצר ולשנות את שמי, כי רע להיות יהודי. כך למעשה נפרדנו. רק היום אני יכולה להעריך את קור רוחה בפגישה האחרונה, כמה היא התאמצה, ודאי, לא לבכות יחד אתי, וכמה היא בכתה אחרי שהלכה.

לאחר המלחמה נודע להלינה את שעלה בגורל הוריה. אביה נתפס באחת האקציות בלבוב, נשלח למחנה ינובסקה ושם נרצח. אמה הסתתרה עם אנשים נוספים בבית קולנוע "מרישינקה" בעיר. כחודש לפני שחרור לבוב, בעקבות הלשנה, נחשף מקום המסתור על יושביו והם נרצחו, ביניהם סטפניה, אמה של הלינה.

בזמן שהותה אצל לוז'ינסקה התקרבה הלינה לנצרות ולאחר השחרור התנצרה. היא עזבה את ביתה של לוז'ינסקה, עברה ללודז' ולוורשה ומשם הגיעה לבית הילדים בזבז'ה שבפולין. החיזוק והניחומים שמצאה בנצרות התפוגגו. מזבז'ה עברה הלינה עם קבוצת ילדים לצרפת ובדצמבר 1946 עלתה עם קבוצת מעפילים על האנייה "לנגב" בדרכה לארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים נשלחו למחנה מעצר בקפריסין, ביניהם הלינה. באוגוסט 1947 עלתה לארץ ישראל, הגיעה לקיבוץ רמת השופט ושינתה את שמה לאילנה. לאחר זמן מה התיישבה בקיבוץ יחיעם.

ב-1955 מסרה אילנה בן-ישראל (טננבאום) ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, יונאש וסטפניה טננבאום.