תחילת הרצח ההמוני בשואה
גורלן של משפחות יהודיות ב-1941
משפחת קנסבך - וינה
יהושע-אוזיאס ויטי קנסבך (Knesbach) עזבו את פולין לאחר הולדת בתם פאני ב-1914 והתיישבו בווינה. יהושע שירת בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. בנם לאו נולד ב-1919 בווינה. בבעלותם היתה חנות למוצרי טקסטיל.
פאני למדה בפקולטה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה, אחת הסטודנטיות הבודדות לרפואה באותו שנתון, 1937-8. זמן קצר לאחר האנשלוס במרס 1938 (סיפוח אוסטריה לרייך הגרמני) סיימה פאני את לימודיה. באוקטובר עמדה בבחינות הגמר אך הבינה שלא תוכל לעסוק ברפואה באוסטריה עקב יהדותה.
בפוגרום "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, נפגעו קשה יהודי וינה, כמו יהודי הרייך כולו. לאחר הפוגרום החליטו יטי ויהושע להוציא את ילדיהם מאוסטריה. לאו יצא מווינה בפברואר 1939 והגיע לרומניה. ביוני 1939 עלה לאו על אניית המעפילים "רים" שיצאה מרומניה כשעל סיפונה כ-600 מעפילים. האנייה עצרה ברודוס שם עלו עליה 260 מיהודי רודוס ופליטים נוספים. ב-2 ביולי פרצה שריפה באנייה והמעפילים נאספו על ידי ספינה איטלקית והועברו למחנה אוהלים ברודוס שהוקם עבורם. שם שהו כששה שבועות. באוגוסט עלו המעפילים על ה"אגיאוס ניקולאס". כ-50 ק"מ לפני חופי ארץ ישראל הועברו המעפילים לשלוש ספינות קטנות שהתגלו על ידי הבריטים. אחת מהן עלתה על שרטון בנתניה והשתיים האחרות הוסטו לנמל חיפה והגיעו לשם ב-19 באוגוסט. על אחת מהן היה לאו קנסבך. הבריטים עצרו את המעפילים. לאו נשלח למחנה הסגר ולאחר זמן מה שוחרר והתיישב בירושלים.
יהושע, יטי ופאני שנותרו בווינה נאלצו לחלוק את דירתם ברובע ה-14 בווינה עם משפחה יהודית נוספת עד שהחרים האס-אס את הדירה. באמצע מאי 1939 הם עברו לדירה קטנה ברובע ה-2 בו הותר ליהודים לגור. פאני הצליחה לקבל אשרת כניסה לאנגליה ויצאה ביולי 1939 ללונדון. על רגעי הפרידה מהוריה, סיפרה:
דלתות הרכבת נסגרו. הצטופפנו בחלונות. צעקות של הרגע האחרון, דמעות ומלות הרגעה נשמעו. קול משרוקית, והרכבת החלה לנסוע. הוצאתי את ראשי מהחלון. רציתי לחקוק בזכרוני את תווי פניהם של הורי. הם המשיכו ללכת לאורך הרכבת שהחלה בנסיעה איטית. "אל תבכי, פאניל'ה, אנו מאושרים שאת עוזבת!" אמרה אמא ודמעות זלגו על פניה. "בשנה הבאה בירושלים", קרא אבא, קולו גובר על שאון הקיטור. הרכבת הגבירה את קצב נסיעתה. ... נופפתי להם במטפחת והצלחתי להעיף בהם מבט אחרון. שתי דמויות זעירות. הדמעות עיוורו אותי לחלוטין. ... אולי לא אראה אותם עוד לעולם! לעולם! לעולם!
Fanny Stang, Fräulein Doktor, 1988, p. 216
יהושע ויטי נשארו בווינה ותכננו לעלות לארץ ישראל בעקבות בנם. הם הצטרפו לקבוצת מעפילים שארגנה תנועת החלוץ בווינה.
בנובמבר 1939 עלתה הקבוצה על ספינות נהר ששטו על הדנובה בדרכן לרומניה כדי להמשיך משם את המסע לארץ ישראל. בשל החורף הקשה נתקעו הספינות על הדנובה שקפאה. המעפילים לא יכלו להמשיך בדרכם והופנו למעגן בכפר היוגוסלבי קלאדובו. מאוחר יותר הועברו לעיר היוגוסלבית שאבאץ. ביניהם היו בני הזוג קנסבך. יהושע ויטי התכתבו עם ילדיהם. במברק ששלחו לבנם לאו באמצעות הצלב האדום בסתיו 1941 נכתב בכתב ידם: "אנחנו בסדר. תהיו בריאים ותכתבו לעתים קרובות". היה זה סימן החיים האחרון מיהושע ויטי.
פרשת קלאדובו-שאבאץ
בנובמבר 1939 יצאה מווינה קבוצה של כ-1,000 מעפילים – נשים, גברים וילדים - שארגנה תנועת החלוץ באישור הרשויות הגרמניות שעודדו הגירת יהודים מהרייך. המוסד לעלייה ב' תכנן להשיט את הקבוצה דרך נהר הדנובה לנמל סולינה שברומניה, משם יפליגו לארץ ישראל.
המעפילים עצרו בברטיסלבה שבסלובקיה. בעת עצירתם התברר שאין אנייה המחכה להם ברומניה והם גם לא יכולים להישאר בברטיסלבה עצמה. בהשתדלות ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה נשכרו שלוש ספינות נהר והמעפילים יצאו מברטיסלבה והמשיכו בדרכם על הדנובה. עוד כ-200 יהודים עלו על הספינות בברטיסלבה. ספינות הנהר הגיעו ל"שער הברזל" (מעבר צר מהדנובה לים) אבל קרח בנהר עצר את התקדמותן והספינות הועברו למעגן על יד קלאדובו, כפר קטן ביוגוסלביה. שם שהתה הקבוצה בספינות הנהר כשלושה חדשים, בתנאי חורף קשה במיוחד. באפריל הפשיר הנהר אך התברר שעדיין אין אנייה שמחכה להם בסולינה, וחברת האניות היוגוסלבית נזקקה לאניות הנהר. בעזרת מעבורת הורידו את המעפילים בכפר קלאדובו בתקווה שיוכלו מאוחר יותר להמשיך בדרכם. הניסיונות להשיג אנייה עלו בתוהו. בסוף מאי 1940 העבירו את המעפילים לעיר שאבאץ, בכיוון צפון-מזרח, בה היתה קהילה יהודית קטנה בת עשרות נפשות. היעד – ארץ ישראל – הלך והתרחק. בשאבאץ התנאים היו טובים יותר מאשר בקלאדובו. המעפילים גרו במבנה גדול של טחנת קמח שהותאם למגורים ובחדרים שונים אצל המקומיים. המאמצים להוציאם נמשכו. כ-200 ילדים, בני נוער, מדריכים ומלוויהם וכמה משפחות בעלות סרטיפיקטים יצאו משאבאץ במרס 1941 והגיעו לארץ ישראל.
באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. ביולי 1941 פרץ בסרביה מרד עממי בהנהגת גורמים קומוניסטים. הגרמנים הגיבו בענישה אכזרית. מתוך הבנה שהמדיניות שהותוותה מברלין היא חיסול היהודים, השתמש הממשל הגרמני המקומי באמתלה שהיהודים הם קומוניסטים ולכן הם שהסיתו למרד, ורצחו את הגברים היהודים שהיו כלואים במחנות ריכוז. הנשים והילדים רוכזו במחנה סיימישטה (Sajmište) שליד בלגרד. מדיניות זו יושמה גם על המעפילים ששהו בשאבאץ. הם הועברו למחנה ריכוז בקרבת שאבאץ ובאוקטובר 1941 נלקחו הגברים מהמחנה, נרצחו בירי והוטלו לבורות בקרבת הכפר זסביצ'ה (Zasavica). בין הנרצחים היו הגברים מקבוצת המעפילים, הגברים היהודים מקהילת שאבאץ, קבוצת צוענים וכמה סרבים.
בינואר 1942 הועברו הנותרים מקבוצת המעפילים - הנשים והילדים - משאבאץ למחנה הריכוז סַיְימישטֶה. במרס 1942 נשלחה משאית גז מברלין ועד תחילת מאי נרצחו במשאית כל הנשים והילדים שהיו כלואים בסיימישטה. בין הנרצחים בזסביצ'ה ובסיימישטה היו בני הזוג קנסבך.
ב-1939 נישאה פאני למוריס סטנג. לאחר המלחמה חזרה על חלק מלימודיה באוניברסיטת גלזגו בסקוטלנד והוסמכה לעסוק ברפואה. שנים היתה רופאה בשירות הציבורי באנגליה. ב-1988 יצא לאור באנגלית ספרה "Fräulein Doctor" (העלמה הרופאה) וב-1997 יצא ספרה " New Beginning" המגולל את סיפור חייה ומאבקה כאישה רופאה. פאני הלכה לעולמה ב-2008 בלונדון.
יהודה (לאו) קנסבך נישא בירושלים ליפה טכורק (Tkhorek) שהגיעה בשנות העשרים עם משפחתה מפולין לארץ ישראל. יהודה שינה את שם משפחתו לבן יהושע.
ב-1996 מסרה פאני סטנג-קנסבך ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, יטי ויהושע קנסבך. ב-2019 מסר הרצל בן יהושע, נכדם של יטי ויהושע ובנו של יהודה, ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים", מסמכים, תצלומים ואת המכתב האחרון שקיבל אביו מהוריו בשאבאץ. מכתב זה מוצג בתערוכה.