משפחות ירשוב ופילשציק - זילופה, לטביה

ב-1935 נמנו בזילופה 471 יהודים, כשליש מתושביה. ב-1938 נולד לזלמן ולובה בן, יעקב. זלמן ולובה גרו יחד עם אמו האלמנה של זלמן, יהודית, מוקפים בבני משפחתם: אחיו ישראל, חייט במקצועו, אשתו דובה ובנם יעקב (נ. 1940), אחותו שרה ואמה האלמנה של לובה, אתל.

ביוני 1940 סופחה לטביה לברית המועצות והונהג בה שלטון סובייטי. ב-27 ביוני 1941 הופצצה זילופה על ידי הגרמנים. הם הפציצו את תחנת הרכבת בה היו רכבות עם פליטים וחיילים, ורכבת מלאה תחמושת. הרס רב נגרם בתחנת הרכבת ובסביבותיה, ומרכז העיר נהרס כליל. חנויות ודירות עלו באש, רבות מהן של יהודים. בית הכנסת נשרף, כמו גם מבני ציבור נוספים. יהודים רבים נותרו ללא קורת גג. תושבים רבים ברחו מהעיירה והתפזרו ביערות ובכפרים שבסביבה. חלקם חצו את הגבול והצליחו להגיע לתוככי ברית המועצות, ביניהם שרה, אחותו של זלמן. משפחות עם ילדים קטנים, נשים בהריון, זקנים וחולים חזרו כעבור מספר ימים לעיירה. סימה ופישל שהיו בריגה הצליחו להתפנות יחד עם הבנים ועם בית הספר בו לימד פישל. הם נדדו ברחבי ברית המועצות והגיעו לסיביר.

בסוף יוני 1941 נולד לזלמן ולובה בן נוסף ששמו אינו ידוע. ימים ספורים אחר כך, ב-4 ביולי, נכנסו הגרמנים לזילופה וב-15 ביולי רוכזו היהודים במגרש השוק עם חפציהם. היה עליהם למסור את מפתחות בתיהם לרשויות. הם הוכנסו למבנה בית הספר היהודי ששימש מעתה למגוריהם. כ-200 יהודים רוכזו שם. היה עליהם לשאת טלאי צהוב על בגדיהם, נאסר עליהם ללכת על המדרכות והם נלקחו מדי יום לעבודות כפייה. הגברים עבדו בפינוי הריסות, בתיקון נזקי ההפצצות והשריפה ובעבודות סבלות. הנשים עבדו בניקוי משרדי המטה של הגרמנים, המשטרה ורשויות העיר.

כמה ימים אחרי שרוכזו היהודים במגרש השוק, לקחו שוטרים לטביים מקומיים – "ארגון ההגנה העצמית האסטונית" (אומקייטסה, Omakaitse)  – קבוצת גברים יהודים מזילופה לחורשת עצי לבנה בקרבת הכפר רקסינה, כ-200 מטר מחוץ לעיירה, ירו בהם למוות והשליכו את גופותיהם לבורות. בין אוגוסט לספטמבר 1941 נלקחו כל היהודים שעדיין היו בזילופה בקבוצות של כ-20 לכיוון לודזה, מהלך קילומטר וחצי מזילופה, ונורו למוות על יד הכפר זבולוצקי (Zabolocki). גופותיהם הושלכו לבורות שהוכנו מבעוד מועד.

באחת הקבוצות היו זלמן ירשוב, אשתו לובה, בנו יעקב בן השלוש ותינוקו בן החודשיים. בדרכם לגיא ההריגה הציע אחד השוטרים הלטביים שהכיר את זלמן מעבודתו בבית הספר ושירת יחד אתו בצבא הלטבי להוציאו משורת ההולכים ולהציל רק אותו. זלמן סירב, המשיך עם אשתו ובניו ושאר האנשים ונורה יחד אתם למוות. אחיו ישראל, אשתו דובה ובנם הקטן יעקב נרצחו אף הם.

משה פילשציק נספה בזמן המצור על לנינגרד. לאחר המלחמה שבו פישל וסימה לריגה, וב-1948 נולד שם בנם השלישי אתאל, שנקרא על שם סבתו אתל. פישל נפטר בריגה, וב-1971 עלו סימה, בנה מנוח, רעייתו ושתי בנותיו לישראל. אחיו של מנוח, יוסף, עלה שנה אחריהם. אתאל עלה לישראל וממנה היגר לקנדה. שרה ירשוב עלתה מריגה לישראל ב-1964.

ב-2006 מסר מנוח ויסמן ליד ושם דפי עד לזכר לובה דודתו, אחות אמו, בנה יעקב, בנה התינוק וסבתו אתל פילשציק. ב-2007 מסרה מירה פרנק (ירשוב) דפי עד לזכר אמה יהודית ואחיה זלמן וישראל. ב-2014  מסר יוסף ויסמן, אחיינה של לובה, מסמכים ותצלומים משפחתיים ליד ושם במסגרת הפרויקט הלאומי "לאסוף את השברים", ביניהם ההזמנה לחתונתם של זלמן ולובה המוצגת בתערוכה ותצלום החתונה בו מופיעים יוסף ומנוח עם החתן, הכלה ועשרות האורחים.