וְגַּם אִם אֶלֶף כּוֹכָבִים לְךָ בַּיָּד – הֵן בְּכֹחָהּ לָשֵׂאת פִּי רְבָבָה.

כך כתבה זלמה בת ה־17 באחד מחמישים ושניים השירים בחוברת שביקשה להעביר לאהובה בן ה־18 לייזר פיכמן.

זלמה נולדה בצ'רנוביץ, בוקובינה ב־1924. עם התבגרותה החלה לכתוב שירים. בתנועת "השומר הצעיר" הכירה את לייזר וסיפור אהבה צמח בין שני הצעירים. עם הכיבוש נלקח לייזר לעבודה במחנה כפייה. באוקטובר 1941 גורשו זלמה והוריה לגטו. זלמה ניסתה לברוח, זוהתה כיהודיה, נרדפה, ושברה את רגלה. ביוני 1942 גורשה המשפחה לאזור טרנסניסטריה. לאחר מסע מתיש, הם שולחו למחנה עבודה מיכאילובקה שבו הרעב והטרור של הגרמנים והאוקראינים הכה ללא רחם. ביולי, כתבה זלמה מכתב אחרון לחברתה

'אינני יכולה לשאת זאת יותר, עכשיו אני נשברת... נשיקות, חזק זלמה.'

היא נפטרה ב־16 בדצמבר 1942, ממחלת טיפוס. הוריה נפטרו זמן קצר אחריה.

לייזר שמר את מחברת השירים והעבירה לאלזה, חברתה של זלמה, בצ'רנוביץ. הוא הצליח לעלות על אניית המעפילים 'מפקורה' בדרכו לארץ־ישראל. 'מפקורה' טובעה בים השחור, ולייזר נספה בלא שידע על מותה של זלמה.