מרתה בת ה־16 הייתה ציונית נלהבת, ורצתה לעלות לארץ ישראל. ב־1939 הצליחה גרטרוד ביק לקבל ויזות לארה"ב לה ולשני ילדיה, מרתה והרברט. מרתה סירבה להצטרף לאמה ולאחיה. בנובמבר החלה מרתה במסע לארץ־ישראל. היא הצטרפה לקבוצה של 1300 פליטים יהודים, ששטו בספינות על הדנובה במטרה להגיע לים השחור. הם הגיעו עד סרביה, משם לא יכלו להמשיך, והתארגנו לשהות בעיר שׂאבאץ. בהמשך, קבוצה מהם אכן הצליחה לעלות לארץ־ישראל, וקבוצה שנייה נרצחה בדרך.

מרתה החלה לכתוב מכתבים לאמה בינואר 1941. עם הכיבוש הגרמני, הקבוצה הושמה מאחורי גדר תיל, ועברה התעללויות ורצח. באוקטובר 1941 גברי המחנה נלקחו כביכול לעבודה, ונרצחו. מרתה שלא ידעה על הרצח, כתבה לאמה כי בחודש מרס נישאה לבחור בשם מאריאן פירסטנברג. היא מתארת אותו כבחור גבוה וכהה, טכנאי רכב ורדיו במקצועו. עד ינואר 1942, נרצחה כל הקבוצה ובתוכה מרתה.

19 בפברואר 1941
אמי האהובה,
[המכתב הזה אינו מתאים לקריאה בקול רם!]
אין לך מושג עד כמה אני בודדה. היום הוא יום ההולדת שלי ואיש לא כתב אלי. עסקי הברכות הם בעצם שטות, אבל בכל זאת קשה לקבל דבר כזה. אל תכעסי עלי שהמכתב הזה מריר כל-כך, מפני שאין איש שאני יכולה לשוחח עמו, וזה טבעי למדי שאני באה אליך.

18 בנובמבר 1941
אל: טרודה ביק,
ברוקלין, ניו-יורק
…אבל מעל לכל, אל תדאגי; אני בסדר. אני בריאה, ועוד משהו: התחתנתי, למעשה, כבר בחודש מרס. זה ייראה לך מוזר. הילדה הקטנה! לא חלף זמן רב מאז הלכתי לבית-הספר. מוטיליין [אמי הקטנה], אל תזדעזעי. אין לי תינוק, ואין לי שום כוונה להפוך אותך לסבתא בעתיד הקרוב; זה באמת יכול לחכות.
אני מאושרת מאוד, ואת תהיי מרוצה מאוד מחתנך. אני אציג לך אותו: גבוה, כהה וכדומה. שמו: מאריאן פירסטנברג, משאבאץ, מחנה של מהגרים יהודים בסרביה; בן 24; המקצוע: מכונאי רכב, חשמלאי וטכנאי רדיו. כרגע הוא לא יכול לכתוב מפני שהוא עובד בסביבה במשך כמה שבועות.
מוּטי, אני צריכה לדעת שאת מבינה אותי, אחרת אהיה עצובה. אני יודעת כבר זמן רב שאת החברה הכי טובה שלי.
דרישות שלום ונשיקות
ממרתה ומאריאן