נשיות
לינה ברזין
בתקווה, שהיא קטנה מאחוז אחד, שמא בתי חיה, ובמקרה, אפילו כעבור שנים, תבקר במוזיאון 'יד ושם' ותיתקל בשמי, הייתי רוצה שתקראו לי 'לינה ברזין מקובנה'.
כך כתבה לינה ביידיש במכתבה מ־1968.
לינה נולדה ב־1910 בליטא. עם נישואיה ב־1933 ליעקב ברזין, עברה לקובנה. ב־1935 נולדה בתה שולמית. ב־1941 הוכנסו כל היהודים לגטו. בתה שולחה באקציית הילדים במרס 1944 לאושוויץ שם כנראה נרצחה. עם חיסול הגטו ביולי 1944 שולחו לינה ושתי אחיותיה למחנה שטוטהוף, שם יצרה לעצמה לינה את החזייה. בעלה שולח לדכאו ונספה בהמשך. לינה ואחיותיה שרדו. היא היגרה למכסיקו, ושם נישאה שוב.
לינה (משמאל), ואחיותיה בטי ואנה. אוקטובר, 1945 
חזיה שתפרה לינה בשטוטהוףהלבישו אותנו בבגדי אסירים – מכנסי פסים גבריים וכותונת או ז'אקט גבריים.
לא יכלתי להתהלך ללא חזיה. בהיותי תופרת חזיות במקצועי, התחלתי לחלום ולתכנן איך וממה לתפור לי חזיה. כפי שאומרים: "אם מחפשים – מוצאים".
שתי האחיות שלי קיבלו ז'אקטים גבריים שבשרוולים הייתה להם ביטנה. פרמתי את הבטנה מהשרוולים שלהם והיה לי בד. מהכותונת הגברית שלי פרמתי שלושה כפתורים. אשה שמצאה בז'אקט שלה מחט, נתנה לי אותה בתמורה לאוכל שלי ליום שלם. מהסרט שמסביב לשמיכה פרמתי חוטים והיה לי כל מה שהיה נחוץ לי לתפירת החזייה.
אך אז צצה הבעיה המסובכת ביותר: היכן משיגים מספריים? אך מפני ש-"הכורח הוא אבי כל המצאה", עלה בדעתי שאילו היה לי שבר זכוכית, הייתי יכולה לגזור בו.
אחרי חיפושים רבים בצריפים, מצאתי חלון שבור, משם הוצאתי שבר זכוכית. נשכבתי על הארץ עם הבד שלי ועם שבר הזכוכית וגזרתי את הפריט יקר המציאות. תפרתי אותו.
לבשתי את החזייה כמעט 7 חודשים עד לשחרור ב-23 בינואר 1945.
הייתי האשה היחידה מבין אלפים, שהיה לה פריט לבוש כזה. השאר קינאו בי וחלמו על חזיה.