סיפורה של קהילת מונקאץ'
עיר יהודית למרגלות הקרפטים

"בה'
י' בניסן תרצ"ט [30 במרס 1939] מונקאץ'

לאדוני הנכבד מר ד"ר ח. קוגל נ”י בתל-אביב ארץ ישראל
שלום ממעונים [?]

אדוני בעל חסדי, ומיטיבי!
באתי להזכירו את מצבי האומלל והנורא, ולבקשהו מחדש להציל את ילדי הרכים והחפים מכל פשע וכליון.

מוסדנו – קסרקטין – חילים בהמונים. מלאו את החצר את החדרים (חדרי בתוכם) כבודו הלא יבין את מצבנו? [...]
בלילה על משכבי מחשבות תוגות יבעתוני, אשים קץ לחיים הארורים האלו, אם ננעלו לפני שערי המולדת, שערי שמים אולי עוד פתוחים –
מה אקווה עוד ומה איחל? חיים בלי תוחלת, אל יראו אפרוחי את המתרחש לבא והמתהוה עכשיו – יאוש, בלהות וסבל נורא ומי יעמוד לפניהם?

אדוני האהוב!
עבדתיך 14 שנה בנאמנות, באהבה יתירה ובמסירות נפש, עבודתי היתה עיפה מאוד מלאה מחסורים (בהשנים הקודמות) וכל זה שוה לי כי שמשתי יהודי אמיתי שהקדיש חייו לעמו ולארצו, אבקשך ככלות כוחי אל תעזבני!
למי אפנה בצערי הגדול?  למי?  מי יחוס וירחם עלי?
וזו תורה וזו שכרה? לא אחדל מלצעוק, מן המייסדים הראשונים בעירי אנו שיסדו וסללו דרך לרעיון הגדול רעיון עם וארץ, חיל פשוט הייתי כל ימי, לא על מנת לקבל פרס בעידנא [בימי חיי] אני תובע, מבקש ומתפלל תצילו דור עברי, ששה ילדים שנולדו והתחנכו בתוך כתלי המקדש בהגימנסיון העברי!  תצילו בעוד מועד!
בברכת המולדת מוקירו ומכבדו כערכו הרם,
שלמה לייב מושקוביץ
דרישת שלומי לב"ב [בני ביתך] ה' יאריך ימיהם!"

 

יד ושם, ארכיון המסמכים O.75/851