סיפורה של קהילת מונקאץ'
עיר יהודית למרגלות הקרפטים

"ב-20 במרס נכנסו הגרמנים למונקאץ'. אני זוכר את היום הזה כיום עצוב ומתוח. העיר היתה משותקת, כולם הסתגרו בבתים ורק אנחנו, הילדים, עמדנו בפינת הרחוב והשקפנו על הנעשה. חייל גרמני צעק לנו לפנות את המדרכה וגם אסר עלינו לצאת החל משעות הערב. הם נכנסו לבתים וערכו חיפושים מדוקדקים על מנת למצוא כסף ודברי ערך ועשו הכל כדי להציק לנו. כשנכנסו לבית הכנסת, הם ציוו להביא יהודים דתיים בעלי זקן ופאות ואילצו אותם לעמוד לפני ארון הקודש, לשיר ולרמוס ברגליהם את ספרי התורה בלווי שיר... אלה שסירבו וניסו להימלט, נורו למוות".
פרץ ליטמן, הנער ממונקאץ – סיפורו של ניצול, ע' 46

הימים הראשונים של הכיבוש התאפיינו בצעדים אנטי-יהודיים רבים, רווי אלימות והשפלה. בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני הוצאה פקודת הסימון – ענידת עיגול צהוב בקוטר של 10 ס"מ שהוחלף ב-5 באפריל במגן-דוד צהוב באותו גודל, כאשר נכנס לתוקף הצו הרשמי בנדון בכל הונגריה. גם בתי העסק והחנויות היהודיות סומנו ולאחר מכן הוחרמו. נאסר על יהודים לנסוע בתחבורה הציבורית, אלא ברשיון מיוחד; נאסר השימוש בטלפון וכן לא נמסר להם הדואר הרגיל. אסור היה ליהודים לצאת מחצרם לאחר רדת החשיכה והוגבלו אזורי מגוריהם. בעיר הוקם יודנראט (בהונגרית Zsidó Tanács) בראשו עמד ראש הקהילה לשעבר, ד"ר פטר זולטאן (Peter Zoltán). לאחר שזולטאן הודח על-ידי הכובשים הגרמנים מונה לעמוד בראש היודנראט אחד מראשי הקהילה, הרופא שאנדור שטיינר (Sandor Steiner). 

יהודים שלא היו תושבי מונקאץ' נאלצו לעזוב את העיר ולשוב לבתיהם תוך מספר ימים. בין התלמידים והמורים בגימנסיה במונקאץ' היו כאלה שהתגוררו בערים וכפרים בסביבה, וגם הם אולצו לעזוב. בישיבה האחרונה שהתקיימה בבית החברה קדישא החליטו מנהל הגימנסיה והמורים לקיים את בחינות הבגרות ולסיים את שנת הלימודים. את בנין הגימנסיה החרימו הגרמנים והפכוהו לבית חולים צבאי.

הגרמנים הקימו מחנה בבית החרושת ללבנים שיוביץ' (Sajovits), בקצה הדרומי של העיר וכן מחנה בבית החרושת ללבנים קאלוש (Kallus), בקצה הצפוני של העיר. במחנות אלו ריכזו את היהודים מכפרי הסביבה וכן את עשירי מונקאץ' היהודים. אלה האחרונים עברו מסכת עינויים כדי שימסרו את רכושם.