סיפורה של קהילת מונקאץ'
עיר יהודית למרגלות הקרפטים

גירושם של יהודי הונגריה לאושוויץ-בירקנאו תוכנן בקפידה. לאסלו פרנצי (László Ferenczy), קצין ז'נדרמריה בכיר, מונה לפקד על מבצע הגירוש והוא קבע את מקום מושבו במונקאץ'. בפגישות שהתקיימו בעיר ב-8 וב-9 במאי 1944 נקבעו הפרטים המדוקדקים בקשר לגירושם של יהודי קרפטורוס והוראות בכתב נשלחו לראשי הערים בהן שכנו הגטאות ותחנות הרכבת.

רכבת הגירוש הראשונה יצאה ממונקאץ' ב-11 במאי. נקבעו מסלולי הגירוש והובטחה כמות הקרונות הדרושה. נקבע כי 3,000 איש יגורשו בכל רכבת. נקבע כי קצין מהז'נדרמריה או מהסגל הגרמני יפקח על ההעלאה לרכבות, שתתבצע במרחק מהתחנות האזרחיות, והיהודים ייקחו עמם ציוד מועט.

בתשעה טרנספורטים שיצאו מבתי החרושת ללבנים במונקאץ' שולחו 28,587 יהודי הסביבה ויהודי העיר  לאושוויץ-בירקנאו. הטרנספורטים עברו דרך קאשא-קושיצה (Kassa-Košice). על פי הנתונים של שרות הרכבות ההונגרי בקאשא עברו הרכבות ממונקאץ' במקום ב-14, 16, 17, 18, 19 וב-20  במאי ובקרונותיהם יהודי הסביבה.

לאחר ה-15 במאי הובלו היהודים תושבי מונקאץ' מהגטו לבתי החרושת ללבנים, מהלך חמישה קילומטר ברגל. המעבר מהגטו לווה בהתעללות והשפלה: האיצו בהם והכו אותם. כשהגיעו היהודים לבתי החרושת ציוו עליהם להתפשט וחיפוש יסודי נערך בבגדיהם כדי לשדוד את הנותר מרכושם. הדרך לבתי החרושת גבתה קרבנות בנפש. בימים הספורים בהם שהו יהודי מונקאץ' בבתי החרושת ללבנים לא פסקה ההתעללות בהם. יהודים הוכרחו לאסוף תפילין וטליתות ולשרוף אותם.

"הראוס! שנל! פרפלוכטע יודה!" ("החוצה! מהר! יהודים ארורים!") – נשמעו הצעקות – והשוט שרק והצליף באוויר ונחת עלינו, על השכמות, ועל הראש, על הפנים, על האזניים הבוערות כבר. מגרשים אותנו  במכות מהבית [...] הלכנו [...] נדחפנו ללכת, מלווים צעקות קללות ומכות [...] הלכנו ככה עד שהגענו לככר השוק, שכבר המתה בני אדם רבים – אנשים מבוהלים, אימהות ותינוקות בחיקן, נשים וגברים, ילדים וזקנים. [...] מאותו הרגע לא היו לנו שמות, והיו סופרים אותנו כבהמות".
(רחל ברנהיים, עגילים במרתף, עמ' 76-77)

יתר יהודי מונקאץ' שולחו בשלושה טרנספורטים, שעברו בקאשא ב-21, 23 ו-24 במאי, לאותו היעד - אושוויץ-בירקנאו. היהודים נאלצו להגיע לקרונות הגירוש בעודם מושפלים ומוכים. המגורשים נדחסו בקרונות בהמות, 70-80 איש בקרון סגור, מצוידים בדלי מים לשלושה ימי נסיעה ובדלי לעשיית צרכים, ללא אוויר וללא מקום לשכב. היו שמתו בדרך. היו שהתאבדו. אחרים איבדו את שפיותם.

"נסענו בקרונות לבהמות במשך ימים ולילות, ללא מספיק כלים לצרכים, נשים וגברים יחד, ללא אוויר לנשימה, אשנב – צוהר קטן בלבד. הרכבת נסחבת ואיש אינו יודע לאן. אין עצירות. ניצבנו בלילה לפני שער מואר כבאור יום ועליו השלט 'העבודה משחררת'. הגענו לגיהינום - לאושוויץ, בצל המשרפות.
בסדרת מיונים הופרדו נשים מגברים. במיון נוסף - נשים מנערות. הובטח לנו שלמחרת נתראה. חיש נודע לנו: עוד באותו הלילה עלו כולן בלהבות המשרפות שפעלו יומם ולילה".
(מעדותה של רחל ברנהיים)

התגובה היהודית

ההתנגדות היהודית בהונגריה כללה בעיקר פעולות הצלה של יחידים ושל גופים מאורגנים. יהודי מונקאץ' העבירו מזון ליהודי הסביבה הכלואים בבתי החרושת ללבנים והצליחו לעתים להבריח מזון גם לגטו.

במונקאץ' היתה פעילות מחתרתית של תנועות הנוער הציוניות. שליחי התנועות שהגיעו מבודפשט עסקו בעיקר בהברחת צעירים לבודפשט, לסלובקיה ולרומניה, אך לרוב נתקלו בחוסר יכולת של יהודי מונקאץ' לקלוט את האמת אודות תהליכי הגטואיזציה ויעד הגירושים. הצעירים התקשו לעזוב את בני משפחותיהם ובריחה היתה כרוכה בסכנת מוות במקרה של היתפסות.

העדרה של התנגדות אקטיבית במונקאץ', כמו גם ברחבי הונגריה, נבע ממהירות הצעדים האנטי-יהודיים בהונגריה, מחסרונם של גברים צעירים שגויסו לפלוגות העבודה ומהתקווה לשחרור מהיר על ידי הצבא האדום.