סיפורה של קהילת מונקאץ'
עיר יהודית למרגלות הקרפטים

"כמספר רחובותיה כן מספר המנינים שהתכנסו ב'שטיבלעך' לתפילות בוקר וערב. אך לא היה שם רובע בלי בית כנסת שכונתי ולא היתה שעה ביום בה לא מצאת יהודים יושבים רכונים על ספר או סתם משוחחים על ענייני דיומא. בית הכנסת, יותר נכון ה"פולוש" [מבואת בית הכנסת], היה מקום המפגש הקבוע גם לשיחות רעים, עסקי צדקה וגמילות חסדים".
יהודה שפיגל (מתוך יד לקהלת מונקטש, ביה"ס 'יבנה נצח ישראל', חיפה, תשכ"ט)

עם ייסודה ב-1741 מנתה הקהילה כ-80 יהודים. בשנת ייסודה של הקהילה נוסד גם בית הכנסת הראשון בעיר. ב-1769 התנהלו חיים יהודיים פעילים במונקאץ’: פעל בה בית מדרש קבוע לתורה ולתפילה, והיו בעיר כמה 'חדרים'.

בתחילת המאה ה-19 בוטל האיסור על יהודים לרכוש נכסים, ובעקבות זאת קנתה הקהילה מגרש בעיר לשם הקמת בית כנסת קבוע, וזה נבנה מעט לאחר מכן. ב-1890 נשרף בית הכנסת ונבנה מחדש כעבור כשלוש שנים. בשנת 1903 נשרף גם בית המדרש, אך הקהילה הצליחה לגייס סכום כסף נכבד על מנת לבנות אותו מחדש. חלק מהמימון הגיע באמצעות מכירת מקומות בבית מדרש המיועד. נמכרו 309 מקומות: 168 לגברים ו-141 ב'עזרת נשים'.

בשנים 1825-1829 כיהן כרב העיר הרב החסידי צבי אלימלך שפירא. בתקופת כהונתו החלה מתיחות בין הפלגים השונים של יהודי מונקאץ’. הרב שפירא עזב את כהונתו לאחר עימותים עם ה'מתנגדים'. נכדו, הרב שלמה שפירא, כיהן כרב העיר בסוף המאה ה-19 והחל את שושלת רבני מונקאץ’ שהתפרסמו בקנאותם הדתית-אורתודוכסית.
לקריאה אודות שושלת רבני חסידות מונקאץ' >>>

אגודות צדקה וחסד רבות הוקמו במונקאץ’ וביניהן תמכין דאורייתא, שסייעה לבני עניים ממשפחות חסידיות, תלמוד תורה, שסייע לאלה שאינם נמנים על הציבור החסידי, חברת צדקה וחסד, חברת פועלי צדק, חברת גמ"ח, חברת ביקור חולים, חברת הכנסת כלה, חברת לוקטי שמות, ועוד.

כמו כן היו בעיר כמה חברות ללימוד תורה, ביניהן נודעה חברת תפארת בחורים אשר יועדה לצעירים עובדים ולסוחרים ובעלי מקצוע. חברי תפארת בחורים היו מתאספים בכל לילה וכן בשבתות ובחגים כדי לשמוע שיעורי תורה. כן היתה חברת תנ"ך שחבריה היו לומדים בצוותא את פרשת השבוע וכן משתתפים בשיעורי גפ"ת (גמרא, פרוש רש"י, תוספות).
לקריאה אודות הרבנים במונקאץ' >>>

חיי הדת במונקאץ’ בין שתי מלחמות העולם

בין שתי מלחמות העולם התרכזו חיי היהודים במונקאץ’ סביב מוסדות הקהילה אשר דאגו לכל צרכי החיים: 'חדרים' לתלמוד תורה, מקוואות ובית מרחץ ציבורי, בית מטבחיים ואטליז, בית דפוס להוצאת ספרים (סידורי תפילה, חומשים, גמרא וכדומה), ועתונות ביידיש שהופיעה בקביעות כל ערב שבת. את הקהילה הדתית במונקאץ’ ניהל ביד רמה הרב חיים אלעזר שפירא, רב הקהילה ואדמו"ר חסידות מונקאץ’. הרב חיים אלעזר שפירא היה אדמו"ר חסידי מוכר וגאון בתורה, אולם היה קנאי לדעותיו, לא סבל מתנגדים ונלחם נגד כל מי שסיכן, לדעתו, את ההגמוניה שלו כרב העיר והאזור. הוא ניהל מאבקי שליטה עם חצרות חסידים אחרות. המאבק הידוע מכולם הוא המחלוקת עם חסידות בעלז.

ב-1922 הקים הרב חיים אלעזר שפירא את הישיבה הגדולה בעיר, "דרכי תשובה", שמשכה אליה תלמידים רבים מכל רחבי הונגריה וצ'כוסלובקיה והיתה אחת הישיבות הגדולות בהונגריה. כל חייו נלחם הרב בציונות על כל גווניה והתנגד לעליה לארץ-ישראל. ב-1925, כשהונחה אבן הפינה לבנין הגימנסיה העברית במונקאץ’, קיים הרב שפירא אסיפה בבית הכנסת הגדול לאור נרות שחורים והטיל חרם על מורי הגימנסיה ועובדיה, ועל ההורים המתעתדים לשלוח לשם את ילדיהם. את הגימנסיה כינה 'בית התיפלה' (מלשון תפל).

ב-1937 נפטר הרב חיים אלעזר שפירא, והרב ברוך יהושע רבינוביץ, חתנו, החל לשמש רב העיר ואדמו"ר חסידות מונקאץ’. הרב רבינוביץ הקדיש את זמנו ומרצו לישיבה והיה פעיל בענייני הציבור. עד לשואה היה שותף לגישה האנטי-ציונית של חותנו והתנגד לעלייה לארץ-ישראל מסיבות אידאולוגיות וחינוכיות.

"במונקאץ’ היתה השבת שבת קודש [...] הכל היה סגור וכל מי שהתהלך בבוקר ברחובותיה השקטים של העיירה היה בדרכו לבית הכנסת. המראה היה מלבב - הגברים חבשו שטריימלים וטליתותיהם על כתפיהם ובלכתם פיזמו בלחש ניגונים שונים. הנשים התהדרו בשמלות מהודרות והילדים הולבשו בבגדי שבת. האווירה היתה נינוחה וחגיגית, ומהבתים יצאו ריחות משכרים של תבשילי דגים וטשולנט".
(פרץ ליטמן, הנער ממונקאץ’ – סיפורו של ניצול, ע' 15)