שומר אחי אנוכי

התערוכה המקוונת הוקמה בתמיכתן הנדיבה של חנה פישר ואורנה חיוני-שרון לזכר הוריהן היקרים והאהובים ניצולי השואה דפנה ומנחם שרון ז"ל.

מנחם נולד ב-5 בדצמבר 1923 בבלכאטוב, פולין, להוריו חנה ויעקב-ישעיהו שמולביץ, אח בכור לאחותו שרה-זלדה שכונתה זושה ולשני אחים צעירים, יהודה לוי וחיים בר.
אביו היה יצרן טקסטיל אשר ניהל את העסק שהקים הסב. הסבים והדודים עבדו יחדיו וגרו בקרבת מקום.
משפחת שמולביץ השתייכה לחסידות רדומסק ומנחם למד בחדר מגיל 4.
בגיל 7 נשלח מנחם ללמוד במסגרת חילונית בביה"ס הפולני "גוטוולד" ובגיל 15 המשיך את לימודיו בישיבה ליטאית שם למד 4 שנים עד שנשלח לגטו לודז'.
את טושה (דפנה) לבית קולברג, רעייתו לעתיד, הכיר עוד כילד בביה"ס הפולני. אביה של טושה, שמחה בינם קולברג, כיהן כחבר מועצת העיר מטעם אגודת ישראל.
עם פרוץ המלחמה נאלצו יהודי בלכאטוב לעזוב את בתיהם ולגור באזור אשר הוגדר גטו ויועד ליהודים בלבד.
באוגוסט 1942 נערכה סלקציה בבלכאטוב. מנחם הופרד מרוב משפחתו. הסבים והסבתות, אמו חנה ושני אחיו הצעירים נשלחו למותם במחנה ההשמדה חלמנו.
מנחם, אביו ואחותו נשלחו לגטו לודז'. שם עבד מנחם כפועל בבית מלאכה לטקסטיל. באותו זמן בקירוב נשלחו ללודז' גם טושה ואחותה ריטה.
מנחם ומשפחתו שהו בגטו עד לחיסולו באוגוסט 1944 ומשם נשלחו הוא ואביו למחנה ההשמדה אושוויץ. אחותו זושה, יחד עם האחיות טושה וריטה קולברג, נשלחו למחנה ההשמדה בירקנאו. לאחר זמן מה הוא ואביו נשלחו לעבודות במחנה עבודה ליד גלייביץ.
באמצע דצמבר 1944 הוחזרו מנחם ואביו לעבוד באושוויץ. אביו נחלש מאוד ובאחד הבקרים לא נשלח לעבודה. בתום יום העבודה חזר מנחם לבלוק ומצא רק בגד פסים, על פי המספר התפור לבגד הבין מנחם שאביו כבר נרצח.
בינואר 1945, לפני ששחרר הצבא האדום את מחנה אושוויץ-בירקנאו, הוציאו הגרמנים את כל האסירים שהיו על רגליהם והובילו אותם במה שמכונה צעדות המוות. מנחם העמיד פני מת והצליח להינצל מצעדה זו ולברוח.
לאחר תלאות מרובות הגיע לבלכאטוב בחיפוש אחרי שרידי משפחתו. שם פגש את דודו יחזקאל ששרד אולם הבין שרוב המשפחה נספתה בחלמנו. הוא לא הצליח לאסוף כל מידע אודות אחותו זושה וחברותיה טושה וריטה קולברג מהן "נפרד" על הרמפה בבירקנאו באוגוסט 1944. 
בלודז' התוודע מנחם לנציגים של ארגון הבריחה אשר ריכז את פעולת הגירת היהודים ממזרח אירופה למערבה ומשם לארץ ישראל. רוב הפעילות התנהלה באופן בלתי לגאלי, משום  שהשלטונות התנגדו ליציאת היהודים והיה צריך לשנות כל הזמן את מרכזי הפעילות.
במסגרת זו עבר מנחם לצ'כוסלובקיה וסייע בהעברת יהודים מקטוביץ לברטיסלבה. עדיין לא מלאו לו 22 שנה אך הוא היה מלא אנרגיה וצורך לעשות. למנחם היה כשרון לשפות ומלבד ידיעת פולנית, יידיש ועברית מבית, הוא למד שפות נוספות מאסירים שפגש באושוויץ ודיבר קצת צ'כית וסלובקית. במסגרת תפקידו בארגון הבריחה שימש כראש פלוגה ומתווך בין קבוצות הפליטים החוצות את הגבול לבין משטרת הגבולות וכדובר מול השלטונות. הכיסוי שניתן לפליטים היהודים היה של יוונים ששהו בתקופת המלחמה במחנות כפיה ועתה הם שבים למולדתם, ליוון. מנחם שימש כ"מתורגמן ליוונית".
הפעילות בארגון הבריחה הייתה כרוכה בגילוי תושייה, נחישות ועורמה, הימור, אלתור ובעיקר אומץ לב וסיכון חיים.
על מנת שיוכל להנחות שיירות של יהודים במעברי הגבולות ולהביאם למחוז חפצם, נסע מנחם הלוך וחזור מפולין לצ'כוסלובקיה ומצ'כוסלובקיה לפולין, עד שהכיר את כל בעלי התפקידים בנקודות הגבול על בוריים. הוא נכנס לתפקיד בעוצמות כה גדולות עד כי שכח לעתים כי הוא מסתובב עם תעודות מזויפות. השלטונות הצ'כוסלובקים העלימו עין פעמים רבות וסייעו בהעברת השיירות. עם זאת, בגבול בין פולין לצ'כוסלובקיה נעו כוחות פולנים מזוינים אשר הציפו את האזור בגלי טרור וסיכנו מאוד את הפליטים.
השלטון הקומוניסטי הלך והתבסס בפולין ובפברואר 1947 סגרו הפולנים את הגבולות והתירו רק למספר מצומצם של יהודים לצאת. במרס נאסרו חברי הבריחה בפולין ולכן ממרס עד אוגוסט עבד מנחם לבד בנאחוד והיה אחראי על שני צידי מעבר הגבול, הפולני והצ'כוסלובקי.
למרות פעולות הטרור ומצבים מסוכנים מולם התמודדו, לא נרתעו אנשי הבריחה והמשיכו בהברחות הגבול. תקופת הבריחה הייתה מרכזית ומשמעותית מאוד בחייו של מנחם והתקופה היחידה אודותיה הסכים לדבר ולספר לבנותיו.
באחת הקבוצות שהעביר פגש מנחם ניצול מבלכאטוב, זה סיפר לו כי האחיות טושה וריטה וכן אחותו זושה ניצלו והן נמצאות במחנה העקורים לנדסברג בגרמניה. באותה תקופה נודע למנחם גם כי דודו יונה שמולביץ נותר בחיים והוא מאושפז בבית חולים באחד ממחנות העקורים הסמוכים לפרנקפורט. מנחם נסע לבקרו ושמע ממנו כי אשתו של יונה, חנה, ושלושת ילדיו נרצחו כולם ורק הוא שרד לבדו.
מנחם יצא לחפש את רעייתו לעתיד שלוש שנים לאחר פרידתם הכפויה באוגוסט 1944 ברמפה בבירקנאו. בפגישתם המרגשת גילה מנחם כי טושה, אחותה ריטה וכן אחותו זושה הגיעו בצעדת המוות לדכאו שם שוחררו והועברו ללנדסברג. שלוש שנים עברו מאז פרידתם על הרמפה בבירקנאו עד לפגישתם המחודשת בלנדסברג. מנחם הצליח להביאן לצ'כוסלובקיה ובאחת מהקבוצות שנשלחו לארץ הוא הצליח לסדר אישורי עלייה עבור זושה וריטה ושלח אותן דרך צרפת, באניה, לארץ.
טושה נשארה עם מנחם בצ'כוסלובקיה עד לנישואיהם ב-9 במרס 1948 בבית הכנסת העתיק "אלטנוישול" בפראג.
במאי 1949 עלו מנחם וטושה למדינת ישראל.
בארץ התקבל מנחם לעבודה באגף המים של הסוכנות היהודית, כמזכיר אזור המרכז.
ב-1951 נולדה בתו הבכורה חנה.
ב-1957 עבר לעבוד בסקטור הפרטי כמנכ"ל של חברת טקסטיל.
ב-1959 נולדה בתו הצעירה אורנה.
בשנת 1960 יצא לארבע שנים לוורשה בתפקיד קונסול ישראל בפולין, שם התגורר עם משפחתו ושינה את שם משפחתו משמולביץ לשרון. טושה שינתה את שמה לדפנה ומעתה היו למנחם ודפנה שרון.
ב-1964 שבו לארץ ומנחם החל לעבוד בחברת חירון בע"מ, חברה ליבוא עצים ומבני תעשייה, שהשתייכה לסקטור הפרטי.
עם חזרתם לארץ החלו לחפש את יוצאי בלכאטוב בארץ. הם הקימו את ועד יוצאי בלכאטוב בישראל ואנדרטה ליהודי עירם בבית העלמין בחולון. מדי שנה קיימו טקס זיכרון ביום השנה לחיסול קהילת בלכאטוב.
ב-1989 החלו לטפל בהקמת אנדרטה בבית העלמין היהודי בבלכאטוב ויזמו הצבת לוח זיכרון ליהודי העיירה על קיר בנין בכיכר העיר.
באתר מחנה ההשמדה חלמנו הם הקימו את האנדרטה היהודית הראשונה המנציחה את 4,935 יהודי בלכאטוב שנשלחו להשמדה בחלמנו באוגוסט 1942.
ב-1992 ארגן מנחם מסע שורשים בפולין, מלווה באשתו, בנותיו ויוצאי בלכאטוב מכל רחבי העולם. בבלכאטוב ובחלמנו קיימו טקס גילוי מצבה ורואיינו ע"י הרדיו הפולני.
במשך השנים, מאז חזרתו לארץ, עבד מנחם בסקטור הפרטי. הוא ניהל חברת נדל"ן בשם קווים ומפעל לייצור בגדי עור וכיהן כסמנכ"ל מרכז הקונגרסים בגני התערוכה בת"א ובתפקידי ניהול שונים.
בשנת 1996 הוזמן מנחם להדליק משואה בטקס המרכזי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.
באמצע שנות ה-90, בנוסף לפעילותו באגודת הידידות ישראל-פולין, הציע יו"ר יד ושם למנחם להיות חבר בוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם. הוא הצטרף ברצון ובאהבה רבה לוועדה בה היה פעיל.
עם פטירתה של רעייתו דפנה בשנת 2009 ממחלה ממושכת, פרש מנחם מכל פעילות עסקית.
בשנת 2010 פרש מנחם בשל מחלתו מפעילותו בוועדה הציבורית לציון חסידי אומות העולם.
מנחם שרון נפטר באחד באפריל 2012. הוא השאיר אחריו שתי בנות, חמישה נכדים וארבעה נינים.

אבא היקר,
ככל שעובר הזמן אנו מתגעגעים יותר.
ככל שאנו מדברים עם יותר אנשים אודותיך אנו מבינים עד כמה קצרה היריעה מלמנות את כל פעליך, ועד כמה היית בעל שיעור קומה אך צנוע.
איש רב פעלים, נמרץ ,בעל אנרגיות בלתי נדלות עד יומך האחרון. בעל תושייה ותבונה עצומה, אוהב חברה ואנשים, אהוב ומוערך כ"כ ע"י כל מי שבא עמך במגע.
עסקת בכל כך הרבה תחומים שקשה להבין איך הצלחת להשתלב בכולם, ובכולם שגשגת בזכות היכולת המופלאה שלך לתקשר עם אנשים, למצוא את הדרך ללבם, למצוא חיבור לכולם.
היית רחב לב ונדיב מאין כמוך. תרמת היכן שרק ניתן היה אך שמרת על צניעות ועל כבוד הזולת. הפעילות בוועדה לציון חסידי אומות העולם התאימה לך כ"כ משום שתמיד חשוב היה לך לתגמל את מי שמגיע לו, פנית לטוב שבאדם.
באחד ממכתבי התנחומים שקיבלנו לאחר לכתך מאתנו, נכתב עליך: "אדם משכיל, רחב אופקים, ידען, איש שיחה ורע. נועם הליכותיו, אורך רוחו ומזגו הטוב הפכו אותו לעוגן בשעות קשות. מנחם, כשמו כן הוא - מנחם בעת צער ובשעות מצוקה".
אבא, עבורנו היית גב איתן ותחושת ביטחון כי אנו מוגנות תמיד. יחד עם אמא בנית עבורנו בית חם, מחבק ומגונן. היית גאה בנכדיך והתמוגגת מניניך, אולם מעל הכול עמד הקשר המיוחד שלך עם אמא וזוגיות נדירה של למעלה מ-60 שנה אשר היוותה השראה לכולנו. מאז לכתה, שוב לא מצאת טעם בחיים ופטירתך בדיוק ביום הולדתה היא סמלית עבורנו.
מתגעגעים ואוהבים תמיד,

משפחתך