שומר אחי אנוכי

ההחלטה להחביא יהודים שינתה את חייהם של המצילים באופן דרסטי – הם נדונו לחיות בפחד. מרגע זה ואילך חייהם נסובו סביב היהודים אותם ניסו להציל. היהודים המוחבאים מצדם הוגבלו לחיות לתקופה בלתי קצובה בתנאי מחבוא צפופים – חייהם הפכו תלויים לחלוטין במצילים.

תנאי המחייה במחבוא היו קשים ביותר. הקרבנות היו חסרי ישע, תלויים לחלוטין בחסדי המצילים. הסביבה הפיזית הקשה של מקומות המחבוא – בורות, מרתפים, עליות גג – הצטרפו לתחושת האימה והפחד של הפליטים מפני רודפיהם, ולמתח התמידי שחווים אנשים שסגורים יחדיו למשך חודשים ולעתים שנים.

מצב זה גבה מחיר כבד מהיהודים החבויים. "סיר לחץ" – כך תיארה נחמה הרצהפט את חווית החיים במחבוא בתוך עליית הגג של תחנת הרכבת בסמבור (Sambor) , שבגליציה המזרחית. ולדיסלב בונקובסקי (Wladyslaw Bonkowski) , בעליה של מסעדה בתחנת הרכבת, החביא מספר משפחות – בסך הכל 16 איש – למשך למעלה משנה, מיוני 1943 ועד אוגוסט 1944. הפחד המשתק להיתפס, והצורך הקיומי לשמור על שקט, הפכו את המצב לקשה ביותר עבור ההורים והילדים המוחבאים. על פי רוב, ליהודים שהיו במחבוא לא היו חומרי קריאה רבים, אם בכלל, אשר באמצעותם יכלו להעסיק את עצמם. לפעמים היה צריך לרסן את הילדים כדי לוודא שהשקט ישמר. החוויות הקשות בתוך "סיר הלחץ" גרמו לעתים להתמוטטות כללית. נהיה יותר ויותר קשה לשמר על הכבוד האנושי, ולא הייתה פרטיות אפילו עבור צרכי הקיום הבסיסיים ביותר. בעוד הם נתונים בתנאי הלחץ הקיצוניים של המחבוא, היו היהודים החבויים חשופים זה לזה בכל שעות היום. לא היה מקום לצרכים אינטימיים או כל מרחב פרטי, והילדים היו עדים לחוסר האונים והתלות המוחלטת של הוריהם במצילים.

הקשיים היו מנת חלקם לא רק של היהודים החבויים; גם המצילים שילמו מחיר גבוה. מלבד העובדה שחייהם היו כל הזמן בסכנה מוחשית, ההחלטה להחביא יהודים אילצה את המשפחה לוותר על שגרת חייה למשך תקופה בלתי ידועה. החבאת אנשים התבטאה בנטל כלכלי נוסף, וגם בהגבלות חברתיות שהיו להן השלכות גם על חיי המשפחה. סכנה תמידית של הלשנה מצד שכנים ואפילו קרובי משפחה ריחפה בחלל. מפחד שייוודע שהם מחביאים יהודים, המשפחה כבר לא יכלה להזמין חברים לביתם, וכל דפיקה בדלת יכלה להוות סימן שהסוף הגיע. מעבר לזאת, בכך שפתחו את ביתם ליהודים הנרדפים, המצילים הכניסו אנשים זרים לתוך האינטימיות המשפחתית שלהם לתקופה בלתי קצובה.

ההחלטה להחביא יהודים לא הייתה ברורה מאליה. במקרים רבים היו חילוקי דעות בין בני משפחת המצילים. הסתרת יהודים הצריכה מחויבות ארוכת טווח מצד המצילים, ולפעמים, כאשר גברה הסכנה, פחתה מחויבותם של המצילים. היהודים החבויים היו צריכים להתמודד לא רק עם האימה שיתגלו על ידי הרוצחים הנאצים, עם הקושי של הנתק מחייהם הקודמים ועם חוסר הידיעה באשר לגורל יתר המשפחה – אלא גם עם הפחד שמציליהם יכולים בכל רגע להחליט שהם אינם רוצים להסתכן עוד בהמשך החבאתם. פחד זה ריחף באוויר ללא הרף. חוסר הישע של היהודים החבויים הוביל אותם לעשות כל שביכולתם כדי לא לערער את נחישותם של המצילים. ילדים התגברו על העצב על פרידתם מהוריהם, ולא התלוננו או אמרו דבר לגבי קשיי ההסתגלות שלהם. הם עשו כל מה שיכלו כדי לא להפוך לנטל. אפילו הילדים הצעירים ביותר עשו מאמצים כבירים כדי שמציליהם יחבבו אותם. הנטישה אותה חוו הגבירה את נטייתם להדחיק את רגשותיהם ולא לבטא אותם – הם פחדו להקשר למקומות או לאנשים שמא יאלצו לעזוב אותם שוב.