שומר אחי אנוכי

הורים ניצבו מול החלטה בלתי אפשרית – להיפרד מילדיהם ולמסור אותם לידי אנשים זרים, כדי להצילם. במקרים רבים ילדים אלו נתלשו מהמשפחות האומנות אחרי המלחמה, דבר שהסב סבל רב לילדים ולמשפחות המצילים כאחד.

כשהבינו את מימדי הרצח המתרחש סביבם, הורים רבים ניצבו מול הדילמה הנוראית: האם להיפרד מילדיהם כדי להציל אותם? האם במצב זה עדיף היה למסור את הילדים לאנשים זרים לחלוטין? האם הם יכלו לשלוח את הילדים לעתיד לא נודע, ובכך לקבוע את גורלם למשך כל חייהם – להאבק לבדם בעולם אדיש או עוין? הורים רבים התייסרו בשאלות אלו, אך לא הצליחו לקבל את ההחלטה המכאיבה להיפרד מילדיהם. הרוצחים השיגו אותם לפני שקיבלו החלטה, ואז כבר היה מאוחר מידי. מאידך, הורים אחרים הצליחו לתרגם את הפחדים שלהם לפעולה ממשית.

אנחנו יכולים רק לדמיין את הטראומה העזה אותה חוו ילדים שהופרדו ממשפחותיהם, ונזרקו לתוך סביבה זרה לחלוטין. ילדים בני כל הגילאים נאלצו להתמודד עם געגועים להוריהם, עם הצורך להסתגל לסביבה חדשה ושונה לחלוטין – קבוצה חברתית שונה, תנאים פיזיים שונים, אזור שונה, ובמקרים רבים גם שפה שונה. לרוב, ילדים אלו הדחיקו את העצב שלהם על אובדן הוריהם. הם לא התלוננו, ועשו הכל כדי לא להפוך לנטל על המשפחה המאמצת. אפילו הילדים הצעירים ביותר עשו מאמצים כבירים כדי שהמשפחות המצילות יחבבו אותם. הפרידה מההורים, אותה תפסו הילדים כנטישה, הגבירה את נטייתם להדחיק את רגשותיהם ולשמור אותם בפנים. ילדים שהועברו בין מציל אחד לשני, חוו חוויה חוזרת ונשנית של פרידה והתנתקות. הם פיתחו פחד להיקשר לאנשים ולמקומות – שמא יאלצו שוב לעזוב אותם.

משפחות מצילות רבות נקשרו מאוד לילדים אותם הצילו. הם עטפו אותם בחום ואהבה, והתייחסו אליהם כאילו היו ילדיהם הביולוגיים. אחרי שהמלחמה הסתיימה, הפרידה בין הילדים והמשפחות המאמצות גבתה מחיר כבד משני הצדדים, הן מהילדים, והן ממשפחות המצילים, שדאגו להם למשך חודשים ושנים. המילים "זה שבר את ליבי" חוזרות שוב ושוב בעדויות שני הצדדים. אפילו במקרים בהם הכוונה המקורית הייתה להציע מחסה לילד עד אשר תחלוף הסכנה, נקשרו המצילים עם הזמן לילדים שבחסותם. במקרים מסוימים כאשר הגיעו בני משפחתם המקורית של הילדים או הארגונים היהודים וביקשו לקבל לידיהם את הילדים, המשפחות המאמצות סירבו להחזירם.

במקרים רבים הקשרים בין המצילים לילדים אותם הצילו התפתחו למערכת יחסים קרובה. החוויה המשותפת בזמן השואה חיברה את המשפחה החדשה לכדי יחידה אחת. מצילים וניצולים ביקרו אחד את השני, וחגגו יחד באירועים משפחתיים. במקרים אחרים כל הקשרים נותקו בגלל שאחד משני הצדדים לא יכל לחוות שוב את החוויה הקשה של הפרידה; במקרים אחרים הפרידה נגרמה כתוצאה ממחלוקות לגבי המשך המשמורת על הילדים, ובכלל זה סכסוכים שהגיעו עד בתי המשפט. מצילים אחדים סירבו להשיב את הילדים למשפחותיהם המקוריות או לארגונים היהודים – הם האמינו בלב שלם שההורים הביולוגיים לא יוכלו להעניק לילדים בית חם או לגדל אותם בצורה הראויה, וזאת בגלל הטראומות שחוו בזמן המלחמה. במקרים בהם אבדו הילדים את כל קרובי משפחתם, והם נותרו לבדם בעולם, לא הבינו המשפחות המצילות מדוע יש למסור את הילד לבית יתומים יהודי בזמן שהם יכולים להציע לילדים משפחה אוהבת. הילדים עצמם צפו בוויכוחים האלו בין המשפחות הביולוגיות, הארגונים היהודים והמשפחות המצילות, מבלי יכולת להשפיע עליהם.

ילדים רבים התקשו לשוב למשפחותיהם ולעולם היהודי – עולם שאותו, פעמים רבות, הם ניסו להדחיק בזמן שחיו במסתור. לפעמים עוד נותר להם זיכרון דהוי של משפחתם המקורית, אולם במקרים רבים הזיכרון של מה שהם ראו כנטישה האפיל על זיכרונות ילדות חיוביים. במקרים אחרים ההורים הביולוגים הופיעו בחיי הילדים כאנשים זרים לחלוטין. ההפרעה לשגרת החיים הייתה נוראית – בפעם השנייה או השלישית ילדים נותקו בכוח מהחיים והמשפחה אליהם התאמצו כל כך להתאקלם. המשפחה המקורית הייתה במצב שברירי; האתגר של בניית חיים חדשים אחרי החורבן הנורא היה עצום. ההורים, שחזרו מהמחנות פגועים וחסרי כל, אחרי שחוו את האירועים הנוראיים של השואה על גופם, בעצם נזדקקו לשיקום. מסיבות אלו קרה לא אחת שהילדים ברחו ממשפחותיהם הביולוגיות כדי לחזור למשפחות המצילים, בהם ראו את המשפחות האמתיות שלהם.

הקשרים החזקים בין המשפחות המצילות והילדים הגבירו את המתחים בין המשפחות. פעמים רבות חששו ההורים הביולוגים שהמצילים מהווים איום לשלמות המשפחתית שלהם, והם קינאו באלו שהיה להם המזל לגדל את ילדיהם בתנאים טובים. רגשות קשים התערבבו ברגשות של הכרת תודה וחוב בל יתואר כלפי מי שסיכנו את חייהם כדי להציל את ילדיהם – התוצאה הייתה תחושת אשמה קשה בשל היחס האמביוולנטי שרחשו למצילים. בתקופה שמיד אחרי סוף המלחמה, בה ביקשו כולם להשאיר את העבר מאחור ולשכוח את הטראומות, משפחות רבות של ניצולים האמינו שהדבר הטוב ביותר עבור ילדיהם הוא לנתק כל קשר ם המצילים.