שומר אחי אנוכי

לוסיין בונל, שנודע בכינוי "האב ז'ק", היה נזיר מהמסדר הכרמליטי ומנהל פנימיית דה-קארם (Petit Collège des Carmes), באוון (Avon) שליד פונטנבלו (Fontainebleau).

במהלך הכיבוש הגרמני, בונל החליט לפתוח את דלתות המוסד בראשו עמד לפליטים יהודים, שנמלטו מהגרמנים. שלושה צעירים יהודים – ז'ק הלפרן (Jacques Halpern), מוריס שלוסר (Maurice Schlosser), והנס הלמוט מישל (Hans Helmut Michel) – כולם פליטים מגרמניה, הפכו לתלמידים במוסד תחת שמות בדויים שבונל בחר עבורם. החלטה זו הסתברה כהרת גורל. בונל ושלושת תלמידיו נעצרו ולא שרדו.

ב-15 בינואר 1944 הגיעו הגסטפו לשערי הפנימייה; הם פעלו לפי מידע מדויק שהגיע ממלשין. ללא כל התראה הם פרצו לתוך הכיתות ועצרו את שלושת התלמידים היהודים ואת האב ז'ק, שהיה מנהל הפנימיה. שלושת הצעירים נלקחו תחילה לדרנסי (Drancy). ב-3 לפברואר 1944, הם הועלו על משלוח מספר 67 מדרנסי לאושוויץ, שם נרצחו.

האב ז'ק נעצר, ובהוראת הגרמנים נסגרה הפנימייה לאלתר. הקולונל דה לרמינאט (Colonel de Larminat) מפונטנבלו מסר שזמן קצר לפני מעצרו אמר האב ז'ק:

"לעתים מאשימים אותי בתמימות; נאמר לי שכמי שאחראי לילדים בפנימייה, אין לי הזכות לחשוף את עצמי למעצר אפשרי על ידי הגרמנים. אבל האם אינכם חושבים שאם יקרה כדבר הזה, ואכן אאבד את חיי, אותיר בכך לתלמידי דוגמה שערכה עולה על כל שיעור שהייתי יכול לתת?"

לוסיין בונל נעצר תחילה בכלא שבפונטנבלו, ולאחר מכן גורש למאוטהאוזן. הוא הצליח לשרוד עד לשחרור, אולם כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר מאפיסת כוחות, כתוצאה מהמאסר.

ב-1988 יצר לואיס מאל (Louis Malle), במאי ותלמיד לשעבר בפנימיה, סרט על אירועי המלחמה. הוא סיפר לכתב הניו-יורק טיימס: "עבורי היה זה הרושם החזק ביותר מהילדות שלי. יותר מכל הזיכרונות האחרים, דווקא הזיכרון הזה הוא שנותר החד ביותר". הוא נזכר כיצד כאשר נעצר האב ז'ק, יחד עם שלושת תלמידיו היהודים, הוא הסתובב אל התלמידים האחרים שצפו מן הצד ואמר: "שלום, ולהתראות". ואז, כך מאל מספר, "קרה משהו שהיה מוזר מאוד. מישהו התחיל למחוא כפיים, ואז כולם פרצו במחיאות כפיים סוערות, למרות הצעקות של הגסטפו שדרשו שהשקט ישמר".

ב-17 בינואר 1985 יד ושם הכיר בלוסיין בונל, "האב ז'ק", בתור חסיד אומות העולם.