שומר אחי אנוכי

פיטר קלייברוק היה איכר פשוט מהכפר וארמנהוזין Warmenhuizen)) שבהולנד; הוא שילם בחייו על החלטתו להחביא את אברהם וג'ולייט דרוקר (Abraham and Juliette Drukker), וביתם בת ה-13 מאריאן (Marjan). טרם הכיבוש הגרמני, עבדה בתו של פיטר, נלי (Nellie), אצל משפחת דרוקר כמשרתת. כאשר החלה רדיפת היהודים שמרה נלי על קשר עם המעסיקים שלה לשעבר, וניסתה לסייע להם כמיטב יכולתה. עם תחילת השילוחים של יהודי הולנד למחנות במזרח, החליטו בני משפחת דרוקר להתחבא. אחרי שהתחבאו כמה חודשים באמסטרדם, המצב נהיה בלתי אפשרי, והם הצליחו ליצור קשר עם נלי קלייברוק, המשרתת שלהם מימים עברו. הם התחננו שתעזור להם למצוא מקום מחבוא טוב יותר. נלי קלייבורק פנתה להוריה, אדריאנה ופיטר קלייבורק, שניהם בשנות השישים לחייהם, וביקשה מהם לקחת את משפחת דרוקר אליהם. התשובה של ההורים הייתה פשוטה: "אם הם רוצים לבוא, הם מוזמנים".

החווה הייתה מאוד קטנה, כפי שדרוקר מתאר ביומנו: "היו שם ארבע פרות, עגל כבן שנה, שתי עזים וחתול. הייתה רפת, היה סלון, והיה חדר קטן". תנאי המחייה בחוות קלייבורק היו מאוד בסיסיים וההכנסה של המשפחה הייתה מצומצמת. על אף הרקע השונה שלהם, שתי המשפחות הסתדרו מצוין, אך מעל כולם ריחף כל הזמן החשש מחשיפה.

לקראת תחילת 1944 נהיה ברור לשלטונות הגרמניים שיהודים רבים מסתתרים באזור. ב-17 במאי 1944, כוח של כ-700 גרמנים פשט על האזור, בסיוע "ציידי היהודים" ההולנדים הידועים לשמצה. חוות משפחת קלייבורק הייתה בתחום הפעילות של הכוחות. באותה שעה התחבאו בני משפחת דרוקר בערימת החציר, אך ללא הועיל. כל השלושה נעצרו, ויחד עמם נעצר גם פיטר קלייבורק. אברהם, ג'ולייט, ומריאן נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק, משם נשלחו לטרזינשטאט, ולאחר מכן לאושוויץ, שם נרצחו באוקטובר 1944.

פיטר קלייבורק נשלח למחנה הריכוז פוכט (Vught), ממנו נשלח מאוחר יותר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, בתוך גרמניה. ב-21 לאפריל, 1945, ימים ספורים לפני סוף המלחמה, קלייבורק נורה בזמן מצעד המוות בין זקסנהאוזן ללובק (Luebeck). אדריאנוס ברוין (Adrianus Bruin), חברו של קלייבורק שהיה גם הוא בצעדה, מספר שחברו עצר בגלל שלא יכל להמשיך ללכת. "אחרי שהוא עצר ושכב בצד הדרך, ראיתי את אחד השומרים ניגש אליו, דורך את אקדחו, והורג אותו באמצעות ירייה בעורף".

מחוז לאנגדייק
הצהרה

אני, החתום מטה, ברוין אדריאנוס, יליד 17 מאי 1915 בנורד-שארוודה (Noord-Scharwoude), גנן במקצועו, שמתגורר בנורד-שארוודה 91 ב', מצהיר את הדברים הבאים:

בזמן הצעדה מאורניינבורג (גרמניה) ללובק, שהתרחשה ב-21 באפריל, 1945, לא יכולתי להמשיך ללכת ועצרתי. בזמן שעצרתי ראיתי את המחזה הבא:

קלייבורק, פטרוס, בן כ-59 שנים, רפתן במקצועו, שחי בוארמנהוזין, אותו אני מכיר היטב בהיכרות אישית, כך שלא ייתכן בלבול כלשהו לגבי זהות האיש.

לאחר שעצר ונשכב לצד הדרך, ראיתי את אחד השומרים ניגש אליו, דורך את אקדחו, והורג אותו באמצעות יריה בעורף.

מה שקרה לאחר מכן אינו ידוע לי, מכיוון שהצעדה המשיכה.

מתוך יומנו של אברהם דרוקר

הגענו לוארמנהוזין עם הרכבת החשמלית. הלכנו בעקבות חברנו תחת חסות החשכה. כאשר היינו כמחצית הדרך מהדייק, אנשים חדשים הלכו לעברנו. אמרנו שלום לחברינו, והצטרפנו לאיש הקשר החדש שלנו [קלייבורק] על הדייק. משם פנינו ימינה, דרך שטח מרעה, ובסופו של דבר הגענו לחווה הקטנה.

מייד הם נתנו לנו לאכול – הרבה אוכל, ובאיכות טובה. אכלנו בתיאבון גדול, אחרי מסע שהיה כל כך קשה מבחינה רגשית. אבל גם בגלל שכבר לא היינו רגילים לאכול אוכל טוב. התענגנו על הסנדוויצ'ים, שהיו מלאים בנקניק מדהים, ובתנו [מריאן] אכלה הרבה במיוחד. אז, עייפים מאוד, לקחו אותנו למקום בו נוכל לישון. אנחנו [ההורים] ישנו בעליית הגג, עם החציר, ובתנו הלכה לישון עם בתם של משפחת קלייבורק (שלפני כן הייתה המשרתת שלנו).

ביום שלמחרת יכולנו להתרשם מהמקום לאור יום. במשק הקטן היו ארבע פרות, עגל כבן שנה, שתי עזים וחתול. הייתה רפת, היה סלון, והיה חדר קטן. מתוך הסלון יכולנו להיכנס ישירות לתוך החדר הקטן – חדר שבו יכלנו לשהות, או שאליו היינו מוכרחים ללכת כאשר חברים הגיעו לבקר את משפחת קלייבורק. לא ניתן היה להגיע לחוה מהכביש הראשי; רק דרך שדה המרעה או התעלות. כאן לפחות יכלנו להתנועע – זה היה יותר ממה שהיה לנו במקום המחבוא הקודם שלנו – למרות שאף אחד מאיתנו לא יצא החוצה. מהסלון יכולנו לראות את הדייק, ואחד מאיתנו תמיד היה צריך להיות בעמדת התצפית הזו, כדי לוודא שאף אחד לא מתקרב.

הרשו לי לעשות כמה דברים, כמו למשל לנקות את הרפת, פעילות שהייתה מבחינתי ממש אטרקציה. לבתי נתנו לטפל בעזים, ואשתי עזרה לאשת הבית עם מטלות שונות. הסתבר שהמארח שלנו הוא ספק חלב חשאי עבור המחתרת, ולכן, מעת לעת הגיע החבר שלנו כדי לאסוף ממנו חלב. תמיד היה נחמד לראות אותו. (...)

פה בכפר, החיים שלנו היו כל כך הרבה יותר טובים מאשר באמסטרדם – היה לנו אוויר! – ולמרות שלא יכולנו לצאת החוצה, לפחות היה לנו נוף. מעבר לכך, לא חששנו כל הזמן מכל צליל שעשינו, ויכולנו להשלים עם גורלנו, שעכשיו היה נסבל.

ב-8 בנובמבר 2011 יד ושם הכיר בפיטר ואדריאנה קלייברוק ובתם נלי בתור חסידי אומות העולם.