שומר אחי אנוכי

לאחר כיבוש צרפת, בקיץ 1940, עמדו הקונסוליות מול מספר רב של יהודים שביקשו נואשות להשיג ויזות כדי לעזוב את השטחים שנכבשו על ידי הנאצים. לנוכח המשבר, הטילה ממשלת פורטוגל הגבלות על כניסתם של פליטים. כאשר גרמניה פלשה לבלגיה ולהולנד, החריפה פורטוגל עוד יותר את המגבלות על כניסת פליטים למדינה, ובייחוד פליטים יהודים. משמעות הדברים הייתה סגירת אפיק התקווה האחרון עבור אלפי פליטים, ביניהם יהודים רבים, שברחו דרומה, בניסיון לעזוב את צרפת דרך ספרד ופורטוגל. רבים מהם התאספו מול הקונסוליה הפורטוגזית בבורדו, בניסיון להשיג אשרה שיאפשר להם להיחלץ מצרפת.

כאשר סוסה מנדס, הקונסול הכללי של פורטוגל בבורדו, ראה את מצוקתם האיומה של הפליטים, הוא החליט להמרות את פי ממשלתו. הוא קיבל את פניה של משלחת פליטים, בראשות הרב חיים קריגר (Haim Kruger) , בתוך הקונסוליה, והבטיח לתת ויזות מעבר לכל מי שנמצא במצוקה. הוא אף הוסיף כי מי שלא יוכלו לשלם את האגרה עבור הויזה יקבלו את המסמכים גם ללא תשלום. אחרי דברים אלו, הקים סוסה מנדס משרד מאולתר בתוך הקונסוליה, ובעזרתם של שני בניו וכמה יהודים שחיכו לא רחוק משם, הוא החל להנפיק אשרות כניסה. שלושה ימים ולילות עבד סוסה מנדס ללא הפסקה – הוא לא נח לרגע עד שהעבודה הסתיימה, ואז התמוטט באפיסת כוחות. בין ה-15 וה-22 ליוני, 1940, הנפיק סוסה מנדס סך כולל של 1,575 ויזות.

שמעות על פעולותיו של סוסה מנדס הגיעו לליסבון (Lisbon) , שפקדה עליו לחזור למולדתו ללא דיחוי. שני גברים נשלחו ללוותו בדרכו. בעודו בדרך, כשהוא עדיין בצרפת, עבר סוסה מנדס בקונסוליה הפורטוגזית בבאיון (Bayonne) . על אף שכבר איבד את תפקידו, סוסה מנדס נכנס לקונסוליה, ולמרות התנגדות הקונסול המקומי, פקד על העובדים להנפיק ויזות באופן מיידי לכל המבקשים.

כאשר הגיע סוסה מנדס לליסבון, הוא הובא לפני בית דין משמעתי. משרתו במשרד החוץ נשללה ממנו. כעת, כשהיה ללא מקור הכנסה, לא יכל לפרנס את משפחתו ו-13 ילדיו. ולמרות זאת הוא אמר לרב קרוגר, לו הוא סייע בבורודו:

"אם אלפי יהודים סובלים בגלל נוצרי אחד [היטלר], ראוי שנוצרי אחד יסבול עבור כל כך הרבה יהודים".

ב-1954 מת סוסה מנדס מחסור כל. רק בשנת 1988, הודות ללחצים חיצוניים ולמאמצים של ילדיו, נאותה ממשלת פורטוגל לטהר את שמו הטוב.

עדותו של הרב חיים קריגר , 1966

ברחנו מבריסל לצרפת יחד עם אלפים מאחינו שגורשו גם הם מצרפת ומבלגיה, שכבר נשלטו על ידי הנאצים, ימח שמם. אחרי תלאות רבות שנגרמנו על ידי הפצצות בעלות הברית, הגענו לבורדו. מצאנו שם עוד אלפים מבני עמנו דרים ברחובות, לנים בכיכר שליד בית הכנסת. בערב הגיע רכב גדול עם נהג, ונעצר לידינו. מהרכב יצא דיפלומט ודיבר איתי. הוא הזמין אותי, את אשתי ואת חמשת ילדי – הבכר היה בן עשר והצעיר בן שנתיים – לבוא לביתו. כשהגענו לשם, הוא סיפר לי שהוא הקונסול הכללי של פורטוגל בצרפת, ושיש לו 13 ילדים. הוא ביקש שנרגיש בבית, והציע לנו להתקלח ולהתרענן כאוות נפשינו. אך אני הבנתי שאינני יכול להיעתר להזמנתו, מכיוון שאינני יכול להיפרד מהאנשים שעוד נותרו ברחובות, וגם בגלל שהבית היה מלא בפסלים [נוצרים] שמילאו את ילדינו בפחד, והם סרבו לאכול. הודיתי לו על אדיבותו, ובבוקר הצטרפנו שוב לאנשים שנותרו בחוץ. אני חזרתי אחר כך לביתו, והסברתי שיש רק דרך אחת לסייע לנו – לתת לנו ויזות לפורטוגל.

בזמן שדיברנו, שמע סגן הקונסול את הדברים – שנאמרו בצרפתית – והזהיר את סוסה מנדס לא ליפול לפח ולהנפיק לנו ויזות. את הדברים הוא אמר בפורטוגזית, אך ללא הועיל. מר מנדס אמר לי שהוא יתן ויזות לי ולמשפחתי, אך הוא יאלץ לבקש את האישור של משרד החוץ הפורטוגזי כדי לסייע לפליטים האחרים. ניסיתי לדבר אל ליבו, שלא ישמע בקול הסגן שלו. פתאום הוא הודיע לי שאני יכול להודיע לפליטים שכל מי שמבקש ויזה יקבל. מיד עשיתי כך. כל הפליטים קיבלו ויזות והוא ישב כל היום וחתם עליהם. אני עזרתי לו לשים את הבולים בתוך הדרכונים, והוא חתם. הוא לא שתה ולא אכל למשך כל היום עד מאוחר בלילה, ובתוך זמן קצר הוא הנפיק אלפי ויזות – עד שהתקרבו הגרמנים ובני בריתם והיינו צריכים לברוח דרך ספרד.

ב-18 באוקטובר 1966 יד ושם הכיר באריסטידס דה סוסה מנדס בתור חסיד אומות העולם.