שומר אחי אנוכי

במרץ 1941 הפכה בולגריה לבעלת ברית של גרמניה הנאצית. בתמורה, היא קיבלה חלקים של תראקיה (Thrace) היוונית ושל מקדוניה (Macedonia) היוגוסלבית. בשני חבלי הארץ הייתה אוכלוסיה יהודית. כמה חודשים לפני כן, פרסם הפרלמנט הבולגרי את "חוק הגנת המולדת", שהווה בסיס לשורה של צווים גזעניים נגד אזרחיה היהודים של בולגריה. חייהם הוגבלו, הגברים היהודים נשלחו לעבודות כפייה, ויהודים אולצו לענוד טלאי. למרות התנגדות מצד ארגונים אזרחיים, החקיקה האנטי יהודית עברה בבית המחוקקים. דמיטר פשב – סגן נשיא הפרלמנט הבולגרי, ה-"סברני" (Sbranie) – תמך בברית בין בולגריה וגרמניה, ובחקיקה האנטי יהודית. הוא האמין כי המחיר אותו יהיו צריכים היהודים לשלם הוא מוצדק, בהשוואה לרווחים הצפויים למדינה הבולגרית.

אולם כאשר בתחילת שנת 1943 בולגריה הסכימה לדרישה הגרמנית לגרש את היהודים, דמיטר פשב מצא שאינו יכול להסכים למדיניות של ממשלתו. הוא החליט לפעול.

בפברואר 1943 בולגריה חתמה על הסכם עם גרמניה הנאצית לפיו 20,000 יהודים יגורשו למחנות ההשמדה בפולין. ההסכם קבע כי כל היהודים המתגוררים בשטחים המסופחים בתראקיה ובמקדוניה יגורשו, וכי יתרת היהודים במשלוחים תורכב מיהודים בני קהילות שונות בבולגריה.

היהודים בשטחים המסופחים נאספו מתוך בתיהם ונלקחו למחנות מעבר. חלק הועברו לתוך בולגריה, בציפייה לקראת הגירוש לפולין. מרקו פרץ, אחד הניצולים הבודדים, תיאר את המפגש שלהם עם יהודים בולגרים, שצפו במתרחש באימה: "הם רצו לקראת פסי הרכבת. שתי הקבוצות בכו... האם אי פעם נתראה שוב?"

הקהילה היהודית בקיוסטנדיל (Kyustendil), עיר הולדתו של פשב, הייתה מיועדת לגירוש. בעקבות שמעות שנפוצו בעניין, החליטה אסיפה של יהודים ולא-יהודים מקרב תושבי העיר לשלוח ועדה לפשב בסופיה ולבקש את עזרתו. "לא היה לי שום ספק לגבי מה שעמד להתרחש. המצפון שלי, וההבנה האמיתית של משמעות התוכניות, לא אפשרו לי להמשיך להיות צופה מן הצד", כך כתב פשב אחרי המלחמה. "החלטתי לעשות כל מה שיכולתי כדי למנוע מהתכניות האלו לצאת אל הפועל".

במרץ 1943, בעוד אוספים את יהודי תראקיה ומקדוניה במסגרת ההכנות לגירושם לטרבלינקה, עבר פשב ממנהיג למנהיג בניסיון לבטל את החלטת הממשלה. בקשתו להיפגש עם ראש הממשלה לא נענתה, אולם הוא נפגש עם שר הפנים. בפגישה זו שיקר השר, והכחיש את הכוונה לגרש את היהודים. מיד בסיום הפגישה, הודיע שר הפנים לראש הממשלה שהתכנית כבר איננה בגדר סוד. בשלב זה, בעוד יהודי קיוסטנדיל חיים תחת עוצר, וראש הממשלה מתמיד בסירובו להיפגש עמו, כתב פשב מכתב מחאה וביקש מחברי הפרלמנט לחתום על עצומה. מאמציו הקדחתניים של פשב נשאו פרי, והוחלט לבסוף לבטל את גירוש היהודים מתוך בולגריה עצמה. באותו זמן, ראש הממשלה החליט להדיח את פשב, שאיבד את תפקידו והפך למוקצה פוליטית.

כך, בתוך זמן קצר – בזכות דמיטר פשב, ארבעת חברי המשלחת מקיוסטנדיל וכמה מנהיגים כנסייתיים – ניצלו מהשמדה 48,000 יהודים בולגרים. הקהילה היהודית בבולגריה סבלה מרדיפה עד סוף המלחמה, אבל הקהילה בשלמותה שרדה. מעל 11,000 יהודים מתראקיה ומקדוניה שולחו לטרבלינקה, שם נרצחו. רק כמה מאות בודדים שרדו. קהילות אלו הושמדו כמעט לגמרי.

ב-10 בינואר 1973 יד ושם הכיר בדמיטר פשב בתור חסידי אומות העולם.