במרתפים, בבורות ובעליות גג
מיקולה ומאריה דיוק
קלרה ספרן (Clara Safran) ובנה רואלד (Roald), אחיה שמואל רוזן ואשתו יוז'פינה (Samuel and Josefina Rosen), מהעיר ז'לוצוב (אז Zlochov בפולין, היום ז'לוציב [Zolochiv] שבאוקראינה) הוחבאו למשך 15 חודשים, מינואר 1943 ועד יוני 1944, בבית הספר של מיקולה ומאריה דיוק בכפר איוניוב (אז Uniow, היום: אונייב [Univ]). מיקולה דיוק היה מנהל בית הספר, שבו הייתה רק כיתה אחת, וגם שימש כמורה. המשפחה גרה בתוך מבנה בית הספר.
תחילה החביאו משפחת דיוק את היהודים בעליית הגג. היה שם חלון, אשר דרכו נהג רואלד להסתכל על הילדים האחרים משחקים. כשהוא עומד בחלון, יכל רק לצפות בהם בסתר, מבלי להצטרף למשחקים בעצמו. מאוחר יותר הוא תיאר את החוויה בשיר שכתב, תחת הכותרת "שדות ראיה". כשהוא חבוי בשטח מוגבל ביותר, רואלד היה מעביר את הזמן במשחקים עם אמו; השניים, ששהו כל העת בעליית הגג שבכפר הקטן, דמיינו מסעות מאיוניוב לסן פרנסיסקו.
"כדי להגיע מאיוניוב לסן פרנסיסקו / זה מה שעושים, אמא'לה; ראשית / הולכים לדרך שמסתיימת / לייד הכנסייה, שם מחכים זמן מה / עד שאיכר מציע לעזור בהסעה / תמורת כמה קופיקות, עד לכביש הראשי / אותו הכביש בו אמרת שאבא / בנה את הגשרים. שם מחכים / לאוטובוס. בזלוצוב תופסים / רכבת ... [מתוך: משחקים בעליית הגג, 1943].
בעליית הגג היו גם סדקים, והיא הייתה חשופה לפגעי מזג האויר. לאור זאת, הועברה המשפחה למחסן בו לא היו חלונות. מראות הכפר נגזלו מרואלד.
למאריה ומיקולה דיוק היו שלושה ילדים. בכך שהחביאו את היהודים בבית הספר שלהם, הם סיכנו עד מאוד את משפחתם. אחרי המלחמה, סיפרה קלרה ספרן-הופמן כיצד מאריה דיוק התנגדה תחילה להחביא את המשפחה היהודית. לנוכח העונשים שהוטלו על מי שהחביאו יהודים, היא פחדה מהמחיר שמשפחתה עלולה הייתה לשלם. אך מיקולה שכנע אותה להסכים, והיא דאגה ליהודים והכינה להם מזון.
מתוך העדות של רואלד הופמן:
בעליית הגג היה חלון אחד. זו הייתה עליית גג מדומה, שניצבה מעל עליית הגג האמתית. היה חלון אחד שדרכו יכולתי לראות את ילדי בית הספר – היה זה בית ספר גדול – משחקים בחוץ. והרגשתי, אני מרגיש עדיין, את הכאב, שהילדים האלו חופשיים לנוע כאוות נפשם, ואני לא יכולתי לצאת...
הייתי מוכרח לשמור על השקט. אין ספק שזה היה קשה, וצריך לזקוף את ההצלחה לטובת אמי, שהמציאה כל הזמן משחקים לשחק איתי, במשך 15 חודשים – מינואר 1943 ועד ליוני 1944. משחקים – אני זוכר חלק מהמשחקים...
אלו שאני זוכר הכי טוב היו משחקי גאוגרפיה. הם היו משחקים בהם... אמי הייתה מציינת נקודה כלשהי בעולם, למשל סן פרנסיסקו, ואני הייתי צריך לספר כיצד הייתי מגיע מז'לוצוב לסן פרנסיסקו. בדיוק איך הייתי נוסע: הייתי לקוח את הרכבת עד לדנציג, הייתי עולה על אונייה, ואז הייתי צריך לנקוב בשמו של כל ים בו הייתי עובר... זה היה כיף לא נורמלי.
ב-23 בספטמבר 2007 יד ושם הכיר במיקולה ומאריה דיוק בתור חסידי אומות העולם.
משחקים בעליית הגג, 1943 מאת רואלד הופמן
כדי להגיע מאיוניוב לסן פרנסיסקו
זה מה שעושים, אמא'לה; ראשית
הולכים לדרך שמסתיימת
לייד הכנסייה, שם מחכים זמן מה
עד שאיכר מציע לעזור בהסעה
תמורת כמה קופיקות, עד לכביש הראשי
אותו הכביש בו אמרת שאבא
בנה את הגשרים. שם מחכים
לאוטובוס. בזלושוב תופסים
רכבת (אולי נוכל לבקר
את סבתה סבינה, כשילכו הנאצים)
ללמברג, מחכים כמה שעות, ואז
ממשיכים לוורשה, ועוד רכבת לגדנסק
ואז עולים על אונייה, יוצאים
למפרץ של דנציג, לים הבלטי,
דרך ארסונד, קטגאט, ו...
שכחתי את השלישי, ומסביב
לדנמרק, אבל אולי אפשר לחתוך
דרך תעלת קיל, החוצה
לים הצפוני, לתעלת למאנש
ואז אל תוך האוקיאנוס האטלנטי, ואז מכיוון
שיש לנו זמן, כמו כאן בעליית הגג,
אפשר לשוט בדרך הארוכה יותר (האם את
רוצה שאספר לך את כל השמות
של האיים אותם נעבור, אמא'לה רובינסון קרוזו?)
מסביב לדרום אמריקה, דרך מצרי
מגלאן, ליד הטיירה דל פואגו, ונעלה
לאורך החוף הארוך של צ'ילה והאי הזה
של רובינזון קרוזו – בבקשה, אני רוצה
שתקראי לי שוב את הסיפור הזה – ועוד צפונה
מעבר לפנמה, שם יש תעלה
שהייתה יכולה לחסוך לנו זמן, עוד צפונה
רגל העוף הארוכה הזאת, שיוצאת
ממקסיקו, לקליפורניה. כאן יש מפרץ,
ובו – סן פרנסיסקו. נו, אמא, איך הייתי?
האם עשיתי, כמו שצריך, אמא?
ליד סן פרנסיסקו, 1989
(צוטט ברשותו של המחבר)
שדות ראיה, מאת רואלד הופמן
מתוך עליית הגג צפה הילד
בילדים המשחקים, אבל
הם תמיד רצו
אל מחוץ למסגרת החלון.
והתריסים החבוטים,
חתכו את המרחב, כך ש
לרוב לא יכל לדעת
להיכן התגלגל הכדור
בו בעט איגור
(הוא שמע את הילדים,
קוראים בשמו של איגור).
הילד נע ללא הפסקה,
מחרך אחד לשני,
מנסה לגרום לעולם,
להופיע. הוא ראה
את המורה
אשתו של דיוק,
נושאת סלסלה,
ואז – ראה אותה חוזרת,
עם ביצים; הוא יכל להריח אותם.
פעם ראה אווזה שמנה,
נמלטת מהכלוב שלה,
היא נמלטה, כך חשב,
מהטבח. ופעם,
הוא ראה ילדה, לובשת
את האפוד הרקום שלה,
כמנהג המקום.
את השמיים לא יכל לראות.
החרכים פנו כלפי מטה.
הוא ראה
את המגרש ליד בית הספר
תמיד אותו מגרש,
רק השלג הפך לבוץ,
הפך לדשא, הפך לשלג.
מאוחר יותר,
הילד גדל, נסע
לאמריקה. איפה שהיה
תלמיד טוב. זכה לתשבחות,
על תשומת הלב שלו,
לפרטים.
הוא לימד אנשים,
לשים לב לכל עיוות,
של מולקולה. מדוע האתילן
על פלדה,
הסתובב לכאן, ולא לשם.
בעולם, כך חשב,
צריכות להיות סיבות.
שיריו לא היו
חולמניים. הם היו מלאים
בפרטי פרטים, מעצבנים.
ומאוחר יותר, ראה
כיצד
אמו, בעיניה הכלות,
מסיטה את ראשה,
כמו שעשה אף הוא,
כדי לתפוס,
רק מבט קטן, שבריר
של אור נשבר, בו משתקף
עולמנו, הסגור.
מתוך:
Roald Hoffmann, “Soliton”, Truman State University Press, Kirksville 2002.