במרתפים, בבורות ובעליות גג
פאבל ולובוב גרסימצ'יק וילדיהם, קלאודיה קושרוק, גאלינה גאברישצ'וק וניקולאי
פאבל (פאבלו, Pavlo) ולובוב (לובקה, Lubka) גרסימצ’יק ושלושת ילדיהם המתבגרים – קלאודיה, גאלינה, וניקולאי – חיו בכפר שובקוב (Szubkow) לא רחוק מטוצ'ין (Tuczyn) שבמחוז רובנו (Równe) בווהלין (Volhynia). בשנת 1935 פגש פאבל גרסימצ'יק את יצחק (לאחר מכן: אמט) חומוט (Isaak [Emmet] Khomut), יהודי אמיד מטוצ'ין. חומוט היה נשוי, והיו לו שתי בנות. כאשר הגרמנים כבשו את האזור, בתחילת יולי 1941, בניגוד למרבית התושבים המקומיים, גרסימצ'יק לא הפנה עורף למכריו היהודים. על אף תלאות המלחמה, הוא דאג למשפחה היהודית שהייתה בסכנה גדולה משלו. הוא הודיע למשפחת חומוט שהוא ומשפחתו יהיו מוכנים לארח אותם בביתם, במידה ויהיה בכך צורך.
בספטמבר 1942, בזמן שנערכו הכנות לחיסול גטו טוצ'ין, החליטה משפחת חומוט לברוח לכיוון שובקוב. הניסיון כשל, והם נאלצו לשוב לביתם שבגטו. להפתעתם הרבה, ביום שלמחרת הופיע בביתם פאבל גרסימצ'יק, והציע להחביא את בני המשפחה אצלו בבית למשך תקופה קצרה. משפחת חומוט הסכימה להצעה, וכאשר ירד החושך עזבו אשתו של חומוט, פולינה (Polina), ובתם בת השמונה, לארה (Lara), את הגטו בחשאי. פאבל גרסימצ'יק הסיע אותם לכפרו, כשהן מוסתרות מתחת לשכבה של קש שנשא בעגלתו. כמה ימים לאחר חיסול הגטו הצטרף יצחק חומוט לבני משפחתו. את בתם הבכורה, חנה'לה, מסרו למשפחה אחרת שהבטיחה להציל אותה. אך ברבות הימים הסתבר כי משפחה זו מסרה אותה לרשויות, והיא נרצחה.
לאור הסכנה שנשקפה למי שהחביא יהודים, יש להניח כי החלטתם של משפחת גרסימצ'יק להחביא משפחה יהודית הייתה בוודאי קשה; המעשה סיכן את כל בני המשפחה. למעשה, האזור כולו נסרק שוב ושוב, כשהרשויות מחפשות אחר יהודים חבויים. תושבים מקומיים שנמצאו כשהם מחביאים יהודים שילמו על כך בחייהם. גרסימצ'יק הוטרד מאוד על כך שהביא את הסכנה לפתח ביתו, וסיכן את עצמו ואת משפחתו. מעט אחרי שהגיעו בני משפחת חומוט, הזכיר להם גרסימצ'יק כי הם הוזמנו לביתו לזמן מוגבל בלבד, וביקש מהם לעזוב. אולם, כאשר צפה בבני המשפחה מתכוננים לעזוב את הביטחון היחסי שבביתו, לטובת מה שידע שהוא מוות בטוח, גרסימצ'יק נמלך בדעתו. במקום לתת ליהודים שבחסותו להמשיך הלאה, בנה להם גרסימצ'יק מקום מסתור מתחת לריצפת הגורן שלו.
מה שהתחיל כהצעה למקלט זמני הפך להיות מחויבות ארוכת טווח. גרסימצ'יק החביא את בני משפחת חומוט למשך כל תקופת הכיבוש הגרמני. 18 חודשים נותרה המשפחה היהודית במחבוא הסודי שבחצר בית משפחת גרסימצ'יק. גברת גרסימצ'יק וילדי המשפחה מלאו תפקיד פעיל בהצלת בני המשפחה היהודית. הם הביאו להם אוכל, ניקו כל יום את סירי הלילה, ובלילה עמדו על המשמר בזמן שהיהודים החבויים יצאו למשך זמן קצר מהמחבוא כדי לשאוף אויר צח. כל בני משפחת גרסימצ'יק נאלצו לעבוד קשה כדי לספק את המזון שנדרש עבור הפיות הנוספים – משימה לא פשוטה כלל בזמן מלחמה. לקראת סוף המלחמה, כאשר הגרמנים היו כבר בנסיגה, השתכנו 15 חיילים גרמנים בשטחם של משפחת גרסימצ'יק. הם לנו על ריצפת הגורן, בדיוק מעל לראשיהם של היהודים החבויים. למשך כמעט שבועיים, עד שהצבא האדום שחרר את האזור ב-15 לפברואר 1944, לא יכלו בני משפחת גרסימצ'יק להביא למשפחת חומוט מזון כלל.
אחרי השחרור, החזירו משפחת גרסימצ'יק למשפחת חומוט את שעון הזהב, אותו נתנו להם כאשר עברו לגור בביתם.
משפחת חומוט היגרה, בסופו של דבר, לארצות הברית.
מתוך עדותו של יצחק חומוט:
...היינו שקועים במחשבותינו העגומות כאשר לפתע הגיע פאבל. הוא התבייש, כאילו מעשי שכניו גרמו לו לבושה. הוא שמע על הגטו, והיה ברור שהגטו נדון לכליה. לא היה קל להביע הזדהות עם גורלם של היהודים, והוא ניסה לחשוב כיצד יוכל לעזור לנו ברגע הקריטי הזה. אמרנו לו שאנחנו רוצים לעזוב את הגטו, ולו רק למספר ימים, כדי לראות כיצד יתפתחו הדברים. פאבל ראה את מצוקתנו, ואמר שאם אנחנו צריכים מחסה לזמן קצר, אנחנו יכולים לבוא אליו...
[אחרי ההגעה לביתו של פאבל] הוא פחד מאוד, בייחוד כאשר ראה את הגטו עולה בלהבות. אבל הוא עשה כל שביכולתו כדי להרגיע את אשתי ובתי. הוא העביר אותן לאסם, וכיסה אותן בקש. כאשר נהיה להן חם מידי, הוא שם אותן מעל לערימת החציר באסם. שם מצאתי אותן כאשר גם אני הגעתי לכפר. הוא סיפק להן אוכל ושתייה. הבנתי שפאבל הוא אדם טוב. הוא ידע היטב שבכך שסייע לנו הוא סיכן את כל משפחתו. אף פעם לא פגשתי אדם כל כך עדין ורגיש. פאבל לא שמח כשהגעתי. הוא פחד ששכניו ראו אותי בדרכי, אך אמרתי לו שהגעתי מבלי שאף אחד שם לב. הוא גם זכר שביקשתי ממנו מפלט לזמן קצר בלבד. הוא הסכים שנישאר עד אשר נמצא דרך לצאת. חשבנו שהשחרור יגיע תוך זמן קצר, ונשארנו בביתו. לרגע לא חשבנו שנישאר לזמן ארוך כל כך...
החלטנו לעזוב את ביתו ביום ראשון ולנסוע לטוצ'ין. לא האמנו שאם נתחנן הוא יסכים שנשאר, כי ראינו עד כמה אשתו חששה להכניס אותנו לביתם. פאבל דאג מאוד ממלשינים. ומעבר לכך, ידענו שהוא איכר עני, שבקושי רב מצליח לפרנס את משפחתו גם בימים כתיקונם. האוכל שנתן לנו בא על חשבון המשפחה שלו. פתאום שמענו יריות מהכיוון של טוצ'ין. פחדנו מאוד... פאבל החליט לנסוע לטוצ'ין כדי לראות מה קורה. הוא חזר מדוכא מאוד. כשחזר אמר לנו שנאלץ להישאר אצלם, כי לא היה לאן ללכת... אמרנו לפאבל שהוא לא מסוגל לתת לנו מחסה, משום שהוא מאכיל אותנו בלחם שלו. והוא אמר שבזמן הזה, הוא לא יכול לשלוח אותנו מביתו. פאבל פחד שאחד השכנים יגלה את נוכחותנו, אז הוא הכין מחבוא מתחת לערימת החציר שבחצר שלו. נאלצנו להתחבא כמו חיות בתוך החציר. היה צפוף מאוד. במהלך היום היה חם מאוד, ועלה ריח חריף מתוך הסיר בו עשינו את צרכינו, שהיה לידנו כל אותו הזמן. בלילה פאבל היה מרוקן את הסיר ומחזיר לנו אותו. היה מאוד לא נעים שהוא היה צריך לעשות את זה בשבילנו. ישבנו במחבוא במשך כמה שבועות. לא יכולנו להחליף את הבגדים או להתרחץ. היו לנו כנים, והתגרדנו ללא הרף. אבל היינו צריכים להתרגל לחיים האלו. יצרנו חור קטן בערימת החציר כדי שיהיה לנו קצת אויר צח וקצת אור...
ב-4 לנובמבר, 1942, התרחש הטבח האחרון. בתאריך זה נרצחה בתי היקרה, חנה'לה. אחרי הטבח הזה הופצה ההודעה שמי שיתגלה כשהוא מחביא יהודים יוצא להורג עם כל בני משפחתו, ושישרפו את החווה שלו. למשמע ההודעה הזו פאבל נתקף בפניקה ולחץ עלינו לעבור להתחבא ביער. אבל כשראה אותנו בוכים הוא הרגיש רע. הוא עזב, וכיסה את החור בחציר באמצעות שק. כמה ימים עברו. כל הזמן חשבנו איך למצוא מפלט. רצינו להקל על פאבל היקר, ולהוריד ממנו וממשפחתו את עול הפחד שההסתרה שלנו גבתה מהם. לפתע שמענו כלב נובח. ידענו שהכלב ינבח רק כאשר זרים מתקרבים למקום, ותוך זמן קצר ראינו שני שוטרים אוקראינים מתקרבים. הם סבבו את החצר ונעמדו ליד ערימת החציר שלנו. הם תשאלו את פאבל, ורצו לדעת אם הוא ראה יהודים בסביבה או אצל השכן. פאבל היה נבוך, ואמר שלא ראה יהודים כבר זמן רב. השוטרים אמרו שהם קיבלו דיווח על יהודים, ושכדאי שפאבל יתוודה. פאבל הכחיש באופן נמרץ את ההאשמות. השוטרים עזבו. זמן קצר לאחר מכן ראיתי שוטרים אוקראינים מובילים את לייבל בירמן ואשתו, גניה, שהייתה מורה, את בנם בן השנתיים, ואת אחותה של אשתו. לפאבל נודע מאוחר יותר כי הם נמצאו בחווה סמוכה, בתוך ערימת חציר, בדיוק כמו שלנו.
המצב הלך והדרדר. היו מקרים של משפחות נוצריות שלמות שנרצחו בגלל שהחביאו יהודים. פשוט לא יכולנו להישאר...
ערב אחד פאבל הביא לנו אוכל, ואמר שהוא מבין שאין לנו לאן ללכת. שהוא מבין את הפחד שלנו מהחיים ביערות, ולכן החליט לחפור לנו בור באסם שם נוכל למצוא מחסה עד שהסכנה תעבור. כמובן שהצטרפתי אליו בעבודות החפירה. כל הלילה חפרנו ליד האסם. הכניסה הייתה מתוך האסם עצמו. פאבל שפך את החול שהוצאנו לתוך הנהר, כדי שלא יישאר שום סימן לעבודות. כל שינוי בתוואי השטח היה יכול לעורר חשדות. באותו לילה עברנו לגור בתוך הבור. התנאים שם היו איומים. היה לח וחנוק. כשסיפרתי לפאבל על הבעיות, הוא הציע שנתחבא בתוך החציר שבאסם. סידרנו את עצמנו בתוך החציר. יכולנו רק לשכב, כי כשהתיישבנו, הראשים שלנו בלטו מחוץ לחציר. על אף הקשיים הרבים בכל זאת בילינו 16 חודשים בחציר...
המצב הכלכלי של פאבל היה נוראי. הייתה לו חווה קטנה, וילדים קטנים. הוא עבד בחווה לבדו. לא פלא שהוא לא ממש יכל להאכיל אותנו. המזון העיקרי שלנו היה תפוחי אדמה שבושלו עם הקליפות שלהם... לפעמים, בקיץ, סבלנו מהחום ולא היה לנו מים לשתות. פאבל לא הביא מים כי הוא ראה ילדים שמשחקים ליד, ופחד שהם יראו אותו מביא אוכל לאסם. הם יספרו להוריהם וזה יהיה הסוף שלנו, והסוף של המשפחה שלו. מעניין שלמרות התנאי הקשים, למרות כל רגעי הסכנה, למרות שאיבדנו תקווה שנחייה אי פעם חיים רגילים – למרות כל זה לא רצינו למות. יותר מפעם הרגשנו עד כמה המוות קרוב. המשטרה האוקראינית ערכה חיפושים רבים בסביבה. בכל פעם שהם תפסו יהודי, החיפושים היו מתגברים...
כשהגרמנים כבר היו בנסיגה, הם חפרו שוחות לאורך הנהר. את המפקדה שלהם הם הקימו בתוך ביתו של פאבל. 15 חיילים הוצבו באסם למשך שנים עשר ימים. הם שכבו על החציר שבתוכו אנחנו התחבאנו. היינו בכוננות מתמדת. לא יכולנו להתעטש או להשתעל. אני ואשתי היינו ערים כל הזמן. היינו רעבים וצמאים. פאבל לא יכל להתקרב אלינו. השומרים עמדו בפתח האסם
הלילה. ושוב, נס...
ב-15 לפברואר 1945 האזור שוחרר. נשארנו עוד כמה ימים במחבוא שלנו. חיכינו עד שהמצב יתייצב. הרציחות המשיכו בלהט. רצינו לדעת האם נותרו עוד יהודים, וכיצד הסובייטים מתייחסים אליהם. אחרי כמה ימים פאבל שמע שיש כמה יהודים בטוצ'ין. התכוננו ללכת לעיר ההרוסה שלנו.
היינו צריכים ללכת לאורך הקירות, כי הרגלים שלנו לא עבדו כמו שצריך. נזהרנו מאוד שהאנשים בכפר לא יגלו אתנו. הרוצחים האוקראינים הרגו יהודים ללא רחמים, כיוון שחששו שאלו יעידו נגדם. מוכרחים להדגיש שחלק מהיהודים ששרדו את הגיהינום הנאצי נרצחו על ידי האוקראינים אחרי השחרור. נפרדנו מפאבל וממשפחתו. אני רוצה להדגיש שוב את היחס האצילי של פאבל ושל אשתו. לא רק שהם לא רצו תשלום עבור המזון שהעניקו לנו, הם גם נתנו לנו בגדים ואוכל בשביל המסע. עוד בהתחלה, כשרק הגענו לביתו, אשתי נתנה לפאבל שעון מזהב. כשעזבנו, פאבל החזיר לה את השעון. הוא ואשתו היו מאושרים כשראו אותנו עוזבים אחרי כל התקופה האיומה הזאת.
בטוצ'ין מצאנו 12 יהודים. קשה לתאר את המפגש עם השאריות של מה שהייתה פעם קהילה תוססת. כל אחד סיפר את הסיפור העצוב שלו. בכינו, ונזכרנו ביקירנו שמתו במיתות נוראיות. רק אז התחלנו להרגיש את הבדידות הנוראית. המשטרה הסובייטית שיכנה את כולנו בבית אחד. כנופיות של רוצחים עדיין הסתובבו בשטח, ואנחנו חששנו ממתקפה...
איננו שוכחים ולו לרגע את האסון הנורא שנפל עלינו ועל יקירנו, שעונו ונרצחו. אנחנו מוקירים את חברנו הטוב פאבל גרסימצ'יק ומשפחתו, וחבים להם חובת תודה על שסיכנו את חייהם כדי להציל אותנו ממוות בטוח...
מתוך העדות של לורה אוברלנדר (Laura Oberlander)
... ואז, שישה שבועות לפני השחרור, האם הייתם מאמינים שחיילים גרמנים הגיעו לאסם שלנו? ... שהם השתלטו על החווה... ושהחיילים הגרמנים ישנו על החציר? ובאותו זמן פאבלו התעקש שגם הסוסים שלהם יהיו בתוך האסם... הוא רצה שתהיה שם תנועה ורעש, כדי שאם הם ישמעו משהו – הם יחשבו שזה בא מהסוסים. [...] הייתה קבוצה שלמה של חיילים גרמנים מעלינו, ויכולנו לשמעו אותם אפילו כשהדליקו סיגריה. למשך שישה שבועות אבא שלי החזיק את היד שלו מעל הפה והאף שלי בכל רגע ורגע. אלוהים ישמור, שלא תתעטשי. או תשתעלי. או כל דבר אחר...
ב-15 למרץ, 1990, הכיר יד ושם בפאבל ולובוב גרסימצ'יק כחסידי אומות העולם. ילדיהם, קלאודיה קושרוק, גאלינה גאברישצ'וק וניקולאי גרסימצ'יק קיבלו את התואר ב-6 לדצמבר 1999.