במרתפים, בבורות ובעליות גג
רוברט ויוהאנה סדולס
רוברט סדולס היה בעברו ימאי ומתאגרף. הוא עבד כשרת בבניין בלייפאיה (Liepaja) שבלטביה. אחרי הכיבוש הגרמני, הוא הבטיח לדוד זיבצון (David Zivcon), דייר יהודי של הבניין עמו היה מיודד, לסייע לו בשעת צרה. סדולס לא ידע שבסופו של דבר הוא יהפוך למצילם של אחד עשר יהודים.
באוקטובר 1943 דוד זיבצון החליט שהמצב נהיה מסוכן מידי ושהגיעה השעה לעבור לחיות במחבוא. הוא ברח מהגטו יחד עם אשתו ועוד זוג. רוברט סדולס קיבל את חברו בברכה, יחד עם האורחים האחרים אותם לא הכיר, וסידר להם מחסה מאחורי מחיצה מוסתרת במרתף של הבניין. שם הם נותרו עד לשחרור, מבלי לראות אור יום, תקופה של 500 ימים. כמה חודשים אחרי שנכנסו למחבוא, הצטרפו אליהם עוד שלושה גברים. שלושה יהודים נוספים הגיעו באפריל 1944, ושבוע מאוחר יותר הגיעה רבקה; גיסתו של דוד זיבצון, יחד עם ביתה בת השלוש, אדה (Ada). בני משפחת סדולס חששו שהילדה תסגיר את מקום המחבוא, ועל כן מצאו לה מחסה עם אוטיליה שימלפפניג (Otilija Schimelpfening), אלמנה ממוצא גרמני. כעת היו במרתף אחד עשר יהודים.
אספקת מזון עבור קבוצה כל כך גדולה, ועוד בזמן מלחמה, הייתה אתגר ענק. חלק מהיהודים שהתחבאו במרתף היו בעלי מקצוע מיומנים. הם בצעו עבודות תיקונים שאפשרו לסדולס להרוויח כסף נוסף בעזרתו שילם עבור המזון של הקבוצה. אחד מהיהודים החבויים, קלמן לינקימר (Kalman Linkimer), כתב יומן במשך תקופת המחבוא, בו תיעד את החיים במקום מחבוא קטן וצפוף, בתנאים של לחץ ופחד תמידי מפני גילוי. הלחץ הגדול השפיע גם על היחסים בין היהודים החבויים, שהפכו לעתים למתוחים מאוד. הם עקבו אחרי המציל שלהם, סדולס, בחרדה, תוך שהם פוחדים שהנחישות שלו להצילם תתרופף. "רוברט חושש מאוד," כתב לינקימר ב-5 לדצמבר 1944. "כל העסק נמשך יותר מדי זמן. אם הוא היה יודע מראש, הוא היה חושב על זה טוב טוב..."
סדולס סידר ליהודים המוחבאים במרתף נורה מיוחדת, כדי שיוכל לתקשר איתם מרחוק ולהזהיר אותם במקרה של סכנה. פעם אחת האור הבהב בקוד שסימן שהגרמנים הגיעו לבניין. למשך שעה ארוכה היהודים עמדו במרתף עם אקדחים שלופים, מוכנים להילחם בפולשים במידה שהמחבוא שלהם יתגלה.
סדולס דאג לא רק לרווחה הפיזית של היהודים שתחת חסותו – הוא גם טרח לשמור על המורל שלהם. הוא קנה להם ספרים ועיתונים מבחוץ. כדי להקל על דאגתה של רבקה לביתה, ועל הכאב של הפרידה ממנה, הוא היה מבקר את הילדה בעצמו ומוודא שהיא אכן זוכה ליחס טוב. הוא אף היה מצלם אותה, ומביא לאמה, רבקה, את הצילומים.
סדולס לא חי כדי לראות את יום השחרור. ב-10 למרץ 1945 הוא נהרג, כתוצאה מפגיעת פגז של הצבא האדום. אשתו, יוהאנה, המשיכה לטפל ביהודים החבויים עד לסוף המלחמה. אחרי השחרור הגיחו מהמרתף אחד עשר היהודים.
רק 30 מתוך כ-7,000 התושבים היהודים שחיו בלייפאיה לפני מלחמת העולם השנייה שרדו. מתוכם 11 הוצלו על ידי רוברט יוהאנה סדולס.
מתוך היומן של קלמן לינקימר:
הכל הוכן מראש. אתי חפירה וגרזנים עומדים בהישג יד, למקרה שהמערה תיקבר במהלך הפצצה. היה לנו מזווה מלא באוכל, מספיק לתקופה ממושכת, למקרה שמצב חירום ימנע מסדולס להשיג לנו אוכל טרי. היה מאגר מים, היה חשמל, היה רדיו תוצרת בית, ואפילו היו כמה מיטות שאולתרו במיוחד עבור הנשים. לששת הגברים הוכן שטח לשינה על הקרקע. במעבר תת קרקעי הוצב בית שימוש קטן עבור הנשים. הגברים מתפנים לתוך את חפירה וזורקים את התוצר לתוך הכבשן. על הרגלים של הכיסאות יש חתיכות גומי, כדי שהם לא ירעישו. ניתן לדבר רק בלחישה, משום שמעלינו יש מאפייה ואנחנו מוכרחים להיות מאוד זהירים שלא ישמעו אותנו. בקיצור, אם לא תקרה תקלה, אנחנו יכולים לצפות לצאת מכאן. יש גם מנורה, שחוברה בחוט מהחדר של סדולס, שמשמשת להעברת מסרים: סימן ארוך פירושו "להדליק את המנוע". סימן ארוך נוסף – "לכבות". שניים קצרים, פירושם שסדולס נקראה לעלות למעלה. שלושה קצרים – על כולם להיעלם מהחדר הקדמי, כי מישהו יורד למרתף. חמישה – סדולס מגיע. וכשיש סימנים רבים אחד אחרי השני – זו אזעקה. ואז על כל אחד לקחת את האקדח שלו ולהיות מוכן. על הקירות יש מספר מפות בהן מסומן כל יום המיקום הנוכחי של החזית [המזרחית]. את כל זה ראיתי ביום הראשון שלי במרתף.
יום רביעי, 28 יוני 1944
רוברט נכנס, עצבני. האופה שממנו הוא קונה את הלחם שלו הודיע בסוד לד"ר אמיליה סנה שרוברט (Dr. Emilija Cena) כנראה מאכיל "פאגרידנייקי" [Pagridnieki , אנשים מוסתרים, פליטים] בגלל שהוא קונה כל כך הרבה לחם כל יום. הוא מחליט לא לקנות ממנו עוד, ויהיה זהיר כשהוא עושה קניות למזון. הוא יתחלק בכרטיסי המזון שלו איתנו.
יום חמישי, 6 יולי
אנגליה קוראת [ברדיו] לאנשים בהונגריה, צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה... כל מי שיסייע ליהודים יוכר כבן-ברית במלחמה נגד משטרו של היטלר. אני מספר לרוברט על ההודעה מהרדיו. הוא משיב:
"אני לקחתי אתכם בלי שביקשו ממני. לא חיכיתי שאתם תגיעו אלי, אני הלכתי למצוא אתכם. לא ביקשתי את כספכם או רכושכם. רציתי להציל אתכם משום שדוד היה חברי הטוב, ומשום שאני מוכן לקחת סיכונים אדירים עבור מטרות מסוג זה. ועכשיו אני רוצה לומר לכם דבר מה רציני. אני יודע שקרבה השעה בה האנשים הלטבים יזכו בחופש שלהם. כיצד יתרחש הדבר ומה בדיוק יקרה, זאת אינני יודע. אך אני יודע שאתם רוצים להתנקם ברוצחים, ושיש לכם הזכות, ואפילו החובה, לעשות כך. אני רק מבקש מכם דבר אחד: שלא יסבלו עוד [אנשים] חפים מפשע. וכאשר אדם חף מפשע מגיע אליכם, אל תסגרו בפניו את הדלת, עזרו לו. אל תתנו לעצמכם להיסחף [על ידי רצון עיוור לנקמה]; זכרו שאני עזרתי לכם רק משום שאתם חפים מפשע".
יום שלישי, 11 יולי
אנחנו שוב דנים בנושא המשמעת הביתית שלנו במחבוא. אני אומר שיש בינינו מי שכבר איבדו לגמרי את העצבים שלהם – שהם צריכים להתעשת, [כי היו כבר] כמה חיכוכים מיום שישי, ה-7 לחודש בין ריבה (Riva) וזלקה (Zelke) , וריבה לחלוטין איבדה שליטה על עצמה והרימה את הקול שלה.
אמרתי לריבה: "בשם אלוהים, הרגיעי את עצמך". היא צעקה בחזרה: "תרגיע אתה את עצמך!" (הסיבה: זלקה נכנסה לחדר בזמן שהיא גיהצה את הכביסה).
יום שלישי, 5 דצמבר 1944
ריבה כבר לגמרי איבדה את העצבים שלה. כל דבר קטן גורם לה להתרגש ומיד היא מתחילה לבכות, עד שהיא כבר לא מסוגלת לדבר. כן, השהות במרתף הזה שוחקת את העצבים...
יום שלישי, 6 פברואר 1945
רוברט עצבני מאוד. כל העסק הזה [ההחבאה שלנו] נמשך כבר יותר מדי זמן. אם הוא היה יודע, הוא היה חושב על זה טוב טוב. אני מבין אותו היטב, אבל כיצד אנחנו אשמים בכך?
יום ראשון, 12 נובמבר 1944
רוברט לובש היום שוב פנים עגומות. הטון שלו תקיף ואדנותי. כשהוא במצב רוח רע, הוא מסוכן. הוא צועק ועושה רעש. כשמישהו מנסה להרגיע אותו, הוא צועק עוד יותר ואומר:
"אני רוצה לצעוק כדי שכל הבניין ישמע. שיבואו המשטרה בגללי. שזה יעלה לי בראשי וגם בראשיכם".
עוד קודם כבר איבדתי את ההערכה שלי אליו בגלל ההתנהגות שלו. [ההישרדות שלנו] תלויה לחלוטין במצב הרוח שלו.
בחזיתות אין שינויים.
בערב אנחנו מחזקים את עמודי התמיכה של החדר שלנו. אני ומיכאל מנסרים את קורות העץ העבות, ברוחב 22 ס"מ. דוד והאחרים שמים אותם במקום. הם דופקים את המוטות למקומם, דבר שמקים מהומה אדירה. אני מציע לרוברט לא לדפוק את המוטות – ועוד ביום ראשון, וכל כך מאוחר [בלילה], אם זה די בכך. אבל כרגיל: הוא לא נותן לנו לומר לו שום דבר. כי, כמו שהוא כבר אמר יותר מפעם: "לא אכפת לו בגרוש ממה שאנחנו אומרים. הוא רק מקשיב למה שדוד אומר לו". ודוד, למרבה הצער, אומר לו מעט מאוד. הוא מאוד מתרשל בעניינים של בטיחות.
בשתי החזיתות הכל עודנו שקט.
ב-2 בדצמבר 1981 יד ושם הכיר ברוברט ויוהאנה סדולס בתור חסידי אומות העולם.
25 שנים מאוחר יותר פנתה עדה זיבצון-ישראלי ליד ושם בבקשה להכיר במצילתה, אוטיליה שימלפפנינג, בתור חסידת אומות העולם.