שומר אחי אנוכי

רק כשהגיעה לגיל 57 גילתה סבינה הלר (Sabina Heller) את זהותה האמתית. עד אותו זמן היא האמינה שהיא בתם של צופיה וזיגמונד גושצ'בסקי (Zofia and Zygmund Goszczewski), שנולדה בלודז' (Lodz) ב-1941. ללא ידיעתה, כל המידע על לידתה, גורלה בזמן השואה, והמכתבים של המצילים שלה שניסו למצוא אותה, נשמר בתיק במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חוקרת ישראלית, אמונה רחמני גפני, מצאה את התיק ומסרה לרחל רבין יעקוב הודעה באשר לתוכנו. אחרי שהאישה שגידלה אותה – אותה חשבה סבינה לאמה – נפטרה, יצאה סבינה למסע כואב כדי לגלות את עברה.

באביב 1943, בעיר הקטנה רדזיוילוב (Radziwiłłów), השוכנת כיום במחוז ווהלין [Volhynia] שבאוקראינה מצאה צופיה סטרמסקה (Zofia Stramska) תינוקת יהודיה, רעבה ומפוחדת. הילדה, שהייתה כבת שנתיים, נעזבה על ידי השכנים שלקחו אותה אך נטשו אותה לבדה במרתף חשוך. צופיה ריחמה על הילדה, ולקחה אותה למשפחת רוזטרופוביץ', שם הייתה צופיה, חברה של בנות המשפחה, יאנינה וסטניסלבה, מבקרת בתדירות. בני משפחת רוזטרופוביץ' לא נותרו אדישים לגורלה של הילדה מוכת הגורל, והם החליטו להציל אותה. "בעזרת האל, אנחנו נדאג לילדה זו", כך אמר יוזף רוזטרופוביץ'.

סבינה הקטנה הפכה במהרה לילדה המפונקת של משפחתה החדשה, עמם עברה את כל תלאות המלחמה. כשהמלחמה הסתיימה לא הופיע איש כדי לדרוש אותה. המשפחה החליטה לאמץ את הילדה באופן חוקי. ביולי 1945 הילדה אומצה באופן רשמי, והוטבלה לנצרות. מכאן ואילך היא נודעה בשם אירנה (Irena) רוזטרופוביץ', ושם החיבה שניתן לה היה אינקה (Inka). המשפחה לקחה אותה עמם כאשר הפולנים יושבו מחדש באזורים שעמדו להפוך לאוקראינה, ויחדיו עברו כולם לפולין המערבית.

בשנת 1948 שליחים מטעם הקואורדינציה – ועדה שעסקה בהשבת ילדים יהודים שנותרו אצל משפחות ומוסדות נוצריים – גילו את מקום הימצאה של אירנה, שהייתה עכשיו בת שבע. בלב שבור, אך מתוך התחשבות בעתיד הילדה ובנסיבות, החזירו משפחת רוזטרופוביץ' את אירנה לאנשי הועדה. היא נמסרה לבית יתומים בעיר לודז' ובסופו של דבר אומצה על ידי ד"ר צופיה גושצ'בסקי ובעלה זיגמונד. בני הזוג, שרצו למתוח קו על העבר, ככל הנראה האמינו שהדבר הטוב ביותר עבור בתם המאומצת יהיה שלא תדע את האמת. הם סיפרו לה שהיא בתם הביולוגית, ממנה נאלצו להיפרד בזמן המלחמה, ושכעת הם התאחדו. המשפחה החדשה היגרה לישראל, שם גדלה אינקה, בשמה החדש – סבינה.

במשך כל הזמן הזה ניסו הבנות למשפחת רוזטרופוביץ' לאתר את אינקה, אך מכיוון ששמה שונה – היא נקראה כעת סבינה גושצ'בסקי – הן לא הצליחו למצוא אותה. באמצע שנות ה-90 הן הפקידו את כל המסמכים בעניין במכון ההיסטורי היהודי בוורשה, שם הם נמצאו על ידי חוקרת ישראלית. אחרי שגילתה את האמת, סבינה נסעה לפולין ונפגשה עם בני משפחת המצילים שנותרו בחיים. היא הצליחה לסגור חלק מהפערים בעברה, ובשנת 2000 היא פנתה ליד ושם וביקשה שמציליה יקבלו הוקרה כחסידי אומות העולם. כיום היא יודעת ששם המשפחה של הוריה הביולוגיים היה קאגן (Kagan); שמותיהם הפרטיים אינם ידועים עד עצם היום הזה.

מתוך זכרונותיה של נטליה רוזטרופוביץ':

אבינו שבשמים שם אותה בידינו, ועל כן האמנתי שנוכל לדאוג לכך שחייה יהיו טובים. כך מסתיים סיפורה של אינושקה, ואני כותבת את הדברים האלו עבורה. וכשאני חושבת על כך שאאלץ לוותר עליה, הדבר קשה לי מאוד, מפני שאני כל כך חוששת שהחיים העתידיים שלה יכולים להיות קשים מדי בסביבתנו. מובן שלא בתוך המשפחה שלנו, אך מעבר ללבותנו ולחיבוקים שלנו אין לנו מה להציע לה.

22 אפריל 1948 – הגיע הרגע המכריע! אנחנו צריכים לומר שלום! אינוש, אינוש, אני אוהבת אותך. בבקשה אל תנטרי לנו טינה על כך שאנחנו מוסרים אותך. איננו עושים זאת בשביל רווח – השכל הישר הוא שאומר לנו לנהוג באופן הזה! ... אם יהיה לך קשה מידי, חזרי אלינו.

ילדה יקרה: אולי יום אחד תעריכי ותביני בכמה קרבות נלחמנו, כמה מאבקים ניהלנו, בשבילך. ועכשיו, בימים האחרונים האלו, אינני יודעת כיצד אשרוד! לחשוב שאאלץ לקחת אותך בעצמי ולמסור אותך, להשאיר אותך, במו ידי, אצל מישהו אחר. אינוש – בבקשה תביני שזה לטובתך! אל תשכחי אותנו – אינני יודעת כמה דברים רעים יאמרו עלינו בגלל שנתנו לך ללכת. זוהי הקרבה נוספת, אדירה, ואינני יודעת מדוע ולמה יש בה צורך! בני עמך יכלו להחזיר לנו את העלות של גידולך, אך הם אינם רוצים בכך! – אך לו נותרת עמנו, לא היינו יכולים לתת לך כלום, מלבד אהבתנו! אולי יום אחד עוד נתראה שוב. זכרי, ילדה – בתור האימא שניתנה לך על ידי האל שבשמיים אני אומר לך את הדבר הבא: שמרי את אלוהים בלבך, ואל תשכחי שהוטבלת. התפללי – ואלוהים יתן לך חיים טובים. ובבקשה סלחי לי על הכאב שאני מסבה לך.

אמא

מכתבה של נטליה לקואורדינציה, 8 ספטמבר 1949:

מכתבי ממשיכים להיענות בשתיקה. ולמרות זאת, אני פונה שוב לוועדה עם השאלה הבאה: בבקשה מסרו לי מידע לגבי הילדה שהחזרתי לקהילה היהודית לפני שנה, אינקה קאגן (רוזטרופוביץ'). אנחנו, מצידנו, קיימנו את ההסכם בינינו, כלומר, נסוגנו באופן הדרגתי מחייה. אבל אתם, חברי הוועדה, לא מילאתם את הצד שלכם של העסקה. הובטח לי שאקבל עדכונים שוטפים, אולם – למרות שפניתי שוב ושוב – לא שמעתי ולו מילה אחת.

הגורל של אינושקה רובץ על לבי כאילו הייתה בתי ממש, ועל כן אני פונה אליכם שוב ומבקשת: היכן היא עכשיו? האם היא בבית ילדים או בבית פרטי? כיצד היא נראית – האם שלומה טוב? מה מצב בריאותה, והאם עברה את הניתוח באפה, שבו דובר בשעתו? כל פרט ופרט חשובים לי. בבקשה אל תחשבו שאנסה לראות אותה – לא אעשה כך. בריאותה הנפשית יקרה לי, ואין לי שום רצון לפגוע בה.

רק עוד שאלה אחת: האם היא יודעת את האמת לגבי מוצאה? ואם כן, כיצד הגיבה לחדשות, והאם הסתגלה אליהם? האם היא זוכרת אותנו ואת העבר שלה? אני, מצידי, מתפללת לאלוהים שהיא תסתגל למצבה החדש מהר ככל האפשר, וששלומה בקרב בני עמה יהיה הכי טוב שאפשר. אבקש מכם גם לשלוח לי תמונה שלה...

מכתב מסטפניה הלאקוב (Stafania Halkow) לנטליה רוזטרופוביץ', 17 אוגוסט 1950:

את בוודאי תתפלאי שאני משיבה למכתבך אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. יש לי כל כך מעט זמן שהיה לי קשה להתנתק מעבודתי אפילו לרגע. הנה מה שקורה עם אינושקה: במשך החודשים האחרונים היא גדלה בארץ ישראל. עוד כשהייתה כאן, היא הרגישה נפלא עם הזוג החדש. הם עשו בשבילה את כל שביכולתם... הם סיפרו לאינקה שהם ההורים הביולוגיים שלהם, והיה קל מאוד לשכנע את הילדה שזו האמת. אני מוכרחה לומר לך, גברתי, שממש לא הייתה לה שום נטייה לכתוב מכתבים הביתה. הייתי יחד עם הדוקטור – כלומר, האישה שמגדלת את אינקה – והיא התעקשה שהיא לא רוצה שאשחרר שום מידע לגבי הילדה, משום שהיא כבר הסתגלה באופן מוחלט למצב החדש שלה... גברתי, את יכולה להיות שקטה לגמרי: האושר של אינקה מובטח. ואת, גברתי, מילאת את החובה הקדושה שלך. אלוהים יגמול לך על הנאמנות שלך לילדה הזאת...

מכתב מסטניסלבה (רוזטרופוביץ') [Stanislawa (Roztropowicz) Szkupel] שקופל לשגריר הישראלי בוורשה, 10 אפריל 1994:

אדוני השגריר,

בימים אלו, בהם מתקיים "מצעד החיים". הייתי רוצה שבת משפחתינו, שחיה עם המשפחה בימים המלחמה והיא כיום אשה בת 52 שחייה במקום לא נודע, תוכל להשתתף – לפחות מבחינה סימבולית – בצעדות האלו. כמי שנגזלה מידי המוות בעודה ילדה תמימה, אשה זו היא הוכחה חייה לניצחון של הטוב על פני הרע.

מסיבות אלו אני מוסרת לך כאן היסטוריה קצרה של החיים שלה. זוהי מחווה אחרונה, מלאת רגש, המוקדשת לעובדה שהיא גדלה במשפחתנו.

בתוך כל הגורל הנורא של המלחמה, גורלה של ילדה זו האיר לה פנים. אני מאמינה שחייה הבוגרים הם מאושרים.

בכבוד רב,
סטניסלבה רוזטרופוביץ'-שקופל

מכתב של רחל רבין יעקב לאינקה (סבינה הלר) 26.9.1999

לאינקה יקרה, הרבה שלום!

קיבלתי מהאישה שהיתה בפולין פקס ובו רשימת כל הפריטים המצויים בתיק שלך בארכיון היהודי בורשה. ישנם גם ציורים שלך, מכתבים של המשפחה הפולנית אליך וממך אליהם, ומספר פרטים עליך, על עברך עם המשפחה (הטבלה וכו'), וכן התעודות על "העברתך" לבית הילדים.

מסתבר שהם מאד התעניינו בגורלך וניסו לדעת עליך גם לאחר ש"מסרו" אותך לרשויות היהודיות.

אפילו חיפשו אותך דרך המדור לחיפש קרובים עד 1994!

את החומר הביאה לארכיון הבת של המשפחה. ההורים כבר אינם בחיים.

אני מצרפת את כתובת הארכיון. תחליטי מה שאת רוצה. באיזו מידה את רוצה לקבל מהם העתקים – צילומים של המסמכים או להגיע לשם.

ההחלטה בידיך!

[...]

כל טוב ובאהבה,
רחל

ב-1 בינואר 2000 יד ושם הכיר ביוזף ונטליה רוזטרופוביץ', ובנותיהן יאנינה וסטניסלבה, בתור חסידי אומות העולם.